|
אז ראיתי חלק גדול מהסרטים היותר מדוברים של סוף השנה, והאמת היא שרובם טובים מאד עד מצוינים:
12 שנים של עבדות - הטוב מבין סרטי הקולנוע שראיתי בחודשיים האחרונים. אני חייב לציין שאני לא אוהב את מייקל פסבנדר, שהוא בעיניי שחקן נטול הבעות פנים שאין לי מושג איך הפך להיות כזה תו תקן לאיכות, ושלדעתי השעה האחרונה של הסרט איתו קצת פחות טובה, ועדיין סרט מפואר וגדול. סיפורו של איש שחור חופשי מצפון ארה"ב, שאיכשהו נחטף ונעשה עבד בדרום למספר בעלי עבדים (כולל אותו פאסבנדר). שתיים מהסצינות בסרט, אני מניח, ייחקקו עמוק בזיכרון של כל אחד שיראה אותו - מדובר בשתי סצינות כמעט סטטיות בטרגדיה שלהן. מפעים, בכלל יש בסרט כמויות רציניות מאד של סצינות טובות עד מצוינות, כולן טראגיות, וסיפור אחד גדול מהחיים, ובעיקר - אמיתי.
אני מניח שהסרט יזכה באוסקר. אני חושב שקפטן פיליפס כסרט, מעט טוב יותר ממנו, מהסרטים שיצאו השנה, ועדיין - מדובר בסרט מצוין שאני מקווה שיזכה באוסקר. כי הוא טוב יותר מהשניים הבאים שכנראה יהיו המתחרים העיקריים שלו.
השניים הבאים הם כמעט אותו סרט מבחינה תימטית, למרות שיש הבדלים ביניהם. אני גם חושב שהם סרטים באיכות די דומה, בגדול. שכאמור מדברים על נושאים די דומים, בגדול.
אני רק אקדים ואומר, שאני חושב שהזכייה שנה שעברה של "ארגו", גורמת לי לחשוב שמה שהאקדמיה כרגע אוהבת זה סרטים מהסוג הזה - מהנים, סרטי פופקורן לכל דבר ועניין, אבל עם ערך מוסף כלשהו, או אמירה כלשהי. "ארגו" היה כזה, וגם שני הסרטים הבאים הם כאלה.
הראשון הוא American Hustle - עוד סרט שאולי יזכה באוסקר ואולי לא. היו עוד סרטים בעבר שבהם כולם עבדו על כולם כל הזמן (למשל, Matchstick Men עם ניקולס קייג' מלפני עשור), אבל מה שמיוחד למדי בסרט הזה, הוא קודם כל אנסמבל שחקנים באמת מצוין. אף אחד כאן לא נותן את תצוגת המשחק של השנה (כריסטיאן בייל בעיניי הוא הטוב מכולם, והיו לפחות 2-3 הופעות טובות יותר משלו השנה), אבל כולם בסרט נמצאים לדעתי בטופ 10 של תצוגות השנה. בייל, ג'ניפר לורנס, איימי אדמס ובראדלי קופר. חבורה של חארות שאוהבים לדפוק אחד את השני, ועושים את זה מצוין בסרט מאד מהנה (כאמור, פופקורן) שדן בשאלה - האם אפשר לעשות קיצורי דרך בדרך ל"חלום האמריקאי".
וזאת בדיוק אותה שאלה שנידונה בסרט הבא - "הזאב מוול סטריט"' שהוא גם סרט נורא ארוך. בערך 100 דקות לתוך הסרט בן 170 הדקות האלה, אני זוכר שחשבתי את המחשבה הבאה - "אני מאד נהנה בסרט, והכל נורא כיף, אבל איך לעזאזל סקורסזה מתכוון למרוח עוד 70 דקות". כמו "חלום אמריקאי" גם הסרט הזה נורא משעשע, ואולי אפילו יותר ממנו. ליאו דיקפריו מצוין בתור ברוקר שרוצה להיות הגדול מכולם, ועושה את זה דרך חברת ההשקעות אותו הוא בונה - חברת השקעות שכל כולה עבודה בעיניים, סמים, אלכוהול והרבה מאד סקס. כמה מסצינות הסמים היותר משעשעות שזכורות לי, נמצאות בסרט הזה. וזה די ברור שהשחקנים העיקריים (דיקפריו וג'ונה היל) באו לכאן גם בשביל לשחק מצוין, אבל גם בשביל לעשות הרבה מאד פאן, כמעט כמו בסרטים של ג'אד אפאטו, והפאן בהחלט מורגש. למרות זאת, אציין שחצי השעה האחרונה בסרט קצת מורידה את הקצב. אני חושב שהסרט הזה יכול היה להיות גדול באמת, אבל שיותר מדי פאן, פופקורן, סמים וזיונים, הסיטו את הסרט מקו עלילתי משמעותי, והפכו אותו סתם לסרט מאד כיפי אבל לא כל כך הרבה יותר מזה.
ואם כבר, אציין שהנושא הזה של "קיצורי דרך לחלום האמריקאי" מופיע בעוד סרט מלפני חצי שנה, PAIN AND GAIN, של מייקל ביי, שהיה לדעתי לא רע בכלל, למרות שרבים ביקרו אותו. בכל מקרה, אני חושב שניתוח של שלוש הסרטים האלה, כשיציבו אותם האחד מול השני, עם בחינת הדמויות, קיצור הדרך שבהם הם נקטו, והתוצאה הסופית (או הקתרזיס של כל אחד מהדמויות) יכול להניב לכל הפחות מאמר מאד מרתק.
הלאה, סרט נוסף מצוין שנמצא כעת בקולנוע, הוא דווקא הסרט המצויר של סידני, FROZEN שהוא סרט אנימציה ברמות הכי גבוהות שלדעתי לא נופל מכל דבר שפיקסאר אי פעם עשו (כולל מפלצות בע"מ שאני מאד אוהב). קריסטן בל נותנת את תצוגת האנימציה הכי טובה שאני זוכר בתור נסיכה שאחותה, הנסיכה הבכירה יותר, נושאת קללה אפלה. הסרט מערבב בין אפלה לאורה בששון ובשמחה. מתאים לילדים, מתאים לדעתי יותר למבוגרים. ובאופן כללי אחלה סרט שבעולם. אני בהחלט מקווה שהוא יהיה בין המועמדים הסופיים באוסקר לסרט הטוב ביותר. בלי לספיילר, יש בסרט הזה רגע אחד, לקראת הסוף, שמראה אפילו ל"שרק" מאיפה משתין הדג, בנתינת משמעות לסרט אנימציה, ועל הדרך מכניס כל מיני אנגסט. יופי של דבר.
סרט שיהיה מועמד לאוסקר, אבל הוא לא באותה רמה, הוא INSIDE LLEWIN DAVIS. סרטם החדש של האחים כהן (וזה המקום לציין, שגם מהסרט הקודם שלהם TRUE GRIT יצאתי מאוכזב). קודם כל, הסרט נראה קצת יותר כמו אקספוזיציה וקצת פחות כמו סרט. חוץ מזה, הדמות המרכזית פה לא מעוררת אף טיפת הזדהות או סימפטיה, הוא חתיכת חרא קטן. עכשיו, יכול להיות שזה היה מכוון אבל אני לא בטוח לגמרי. מה שכן קורה פה, והוא יחסית מעניין, הוא מעגליות (מהסוג שמתרחשת בעיקר בסרטי MIND FUCK) שיש בסרט, למרות שהוא לא סרט "מיינד פאק". אני לא בטוח שהסרט הזה אומר מספיק על משהו. לא על בני אדם, ולא על התקופה. הוא סרט רזה, אולי יותר מזה. מה שכן - קארי מאליגן, אחת השחקניות האהובות עליי ביותר, נותנת 4 סצינות בסך הכל בסרט, אחת מהן מדהימה. ג'ון גודמן, חביבם של האחים כהן, גם נותן שתי דקות מצוינות, ועוד 8 דקות של סתם.
"חלום אמריקאי" הוא אמנם אחד, אבל הסרט המרכזי של ג'ניפר לורנס כרגע הוא בכלל "משחקי הרעב". אהבתי את הראשון, אהבתי עוד יותר את השני. לורנס מחזיקה את הסרטים האלה בקלות, והם מרהיבים, מעניינים, עמוקים וזזים בקצב מצוין. זה עדיין לא פרויקט גמור, אבל זה יהיה, וכשזה יהיה זה יהיה מופלא. הרבה יותר מאשר הפרויקט הלא גמור האחר ----
"ההוביט". הראשון היה חרא אבל לפחות היה בו את גולום. השני עוד יותר חרא. למרות סצינה אחת מצוינת באמצע (אבל עוד שעתיים וארבעים של שיעמום) . אני גם ממש לא התלהבתי מסמאוג. הוא לא גולום.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
