סל ניוז

לא אוהב אותו בכלל. פרצוף תפוח אדמה ומשחק אמנם טוב אך קצת משמים

_________________
תודה לאלוהי הבירה

טום הנקס בפוראסט גאמפ, ראסל קרואו בגלדיאטור

_________________
יוחזר בילאל בן לאלתר

נס ציוני, ברוך הבא לעוף.

טלוויזיה הוא מדיום עילי יותר מקולנוע, אם עולם התוכן שלך מסתיים בגבולות כריסטופר נולאן, פול תומאס אנדרסון ודיויד פינצ'ר. אם אתה מעז לצאת מצפון אמריקה אל מעבר לגיחות בודדות יכול להיות שההצהרה הזאת תשתנה.

בכלל זה מדהים, שחבורה ארוכה של אזכורים וצפיות וחוץ מאדל אקסרקופולוס אחת ואלי עוד סנונית בודדת פה ושם. אין אזכור לאף קולנוע אחר מחוץ להוליווד. כאילו לא היה מעולם קולנוע יפני בשנות החמישים, כאילו אין רנסנס חסר תקדים בקולנוע הקוריאני, כאילו אין בשנים האחרונות קולנוע סקנדינבי מעולה ממש. סרטי טרקובסקי ? ברגמן ? אנגלופולוס ? נאדה.

_________________
Another gem from Tommy Heinsohn.

“I tell ya. I’d have to deck Nate. I’d have to deck him. He be coming and I’d lay one of those picks on him and he’d have to pick his teeth up off the court

אז נאזכר את ההוא ששיחק את היטלר ב"הנפילה".

_________________
מה התועלת?

ברונו גנץ

הבעיה עם שפות אחרות, היא שאנחנו ברובנו לא מבינים אותם וקשה יותר לכן לקלוט מי משחק טוב ומי לא. אקסרקופולוס היתה באמת מפעימה אבל זה לא תמיד קל לקלוט את הדברים האלה. זה המקום לציין גם שתמיד חשבתי שטושירו מיפונה ובכלל השחקנים היפניים מאותה תקופה (והאמת גם אחר כך, כולל טקאשי קיטנו למשל) הם די נוראיים. אני גם חושב שהקולנוע הקוריאני , כולל זה של השנים האחרונות, חייב בעיקר לשורה של במאים נפלאים ולא ממש לשחקנים.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

אז אם כבר שפות אחרות, ומדיום עילי, וכל החרטא הזה (בחיאת יובב, מרגיז אותך שאין שום איזכור מחוץ להוליווד, אז במקום להטיף מוסר ולהתנשא אולי תאזכר כמה?) אז סופיה הלין וקים בודניה - שהוא אגב מאחינו, דבר ממש לא נפוץ בדנמרק- נותנים משחק אדיר ב"הגשר".
ובכל זאת נחזור להוליווד, סליחה יובב. רייף פיינס הוזכר פה מספר פעמים, גם על ידי. נוסיף לרשימה את התצוגה המופלאה ב"מלון גראנד בודפסט".

_________________
אנחנו מגש היהודים שעליו לך ניתנה מדינת הכסף.
...הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית (מגילת העצמאות)

ומלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו ולבטל את חץ הפוזשן.

רק רציתי להוסיף, שאכן בעיניי טלוויזיה (טובה) היא מדיום עילי מקולנוע. יצירות המופת הגדולות של עשרים השנים האחרונות (כלומר, עידן HBO והלאה) רובן (אם כי בהחלט לא כולן) מגיעות מהטלויזיה.
וכן, עולמי צר כעולם נמלה. אני רואה כמה עשרות סרטים זרים בשנה (אני מניח איפשהו בין 20-40 יהיה מספר הגיוני), אבל אין ספק שאני בראש ובראשונה צרכן אמריקאי, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי טלויזיה.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

ראי על הקיר גישת הפאסיב אגרסיב אגרסיב שלך מוכרת וכבר משעממת. יאללה בוא נשלב ידיים וירטואליות ונתקדם יחדיו ונהיה רק פאסיב יחדיו. מה אתה אומר ? בכל מקרה, ת'רדים של רשימות מכולת, במיוחד של אנשים שמה לעשות שרובם לא חולקים איתי את אותו טעם אישי בסרטים - לא עושים לי חשק מיידי לפצוח בסופרמרקט של שמות משלי. מדובר ברשימות על גבי רשימות ללא דיון של ממש. ההערה של נורטון לגבי עליונותה של הטלויזיה היא דווקא כן מעניינת, כהיא מייצגת איזו תפיסה רווחת שאני ממש לא מסכים איתה. על כן הגבתי אליה. וכן, אותי מאוד מעניין ששורה ארוכה של אנשים אינטילגנטים מציינים רק סרטים אמריקאיים [עם צליחה פה ולשם לאנגליה].

לגבי מיפונה וקיטאנו. מיפונה פשוט כריזמטי בטירוף לא מחזיק ממנו אבל באמת כאחד השחקנים הטובים. קיטאנו עציץ. הוא גדול לא בגלל יכולות המשחק שלו. אבל כדאי לשים לב דווקא לשחקניות של הקולנוע היפני של שנות החמישים. אם זאת סטסוקו הארה, הג'י די סלינג'ר של עולם הקולנוע היפני ואם זאת הידקו טקמינה ששיחקה בשורת סרטים של מיקיו נרוסה. ההופעה שלה כאן למשל :
http://www.imdb.com/title/tt0054144/?ref_=nm_knf_t4
מרהיבה ממש. היה כיף לראות גם את הראיון עם אחד השחקנים בסרט שסיפר על העבודה המשותפת עימה ואיך היא לימדה אותו "לשחק קטן" קטן, טבעי וחף ממניירות. וזאת הגדולה של הקולנוע של נארוסה. בעניין הזה הוא דומה לקאסאבטס. מסכים מאוד עם ההכללה של פיטר פאלק. קאסאבטס הוא במאי סופר רגיש שמבליט עבודה של שחקנים [ממליץ לראות את "בעלים"] לא רק פאלק ורולנדס גם בן גאזרה נתן מספר הופעות מחשמלות בסרטים שלו.

לגבי קולנוע קוריאני. לדעתי זה ממש לא נכון. זה יהיה סתם חבל לצמצם את העושר של הקולנוע הזה רק לז'אנר סרטי הנקמה/פעולה שלצערי הובילו ועוד הולכים להוביל לשורה ארוכה של סרטי רימייק הוליוודים גרועים. יש למשל את ג'און דון יון שהייתה לשחקנית הקוריאנית הראשונה שזכתה בפרס הראשי למשחק בפסטיבל קאן על secret sunshine של לי צ'אנג דונג. הבמאי הזה הוא אחד הבמאים המעוטרים בקולנוע העולמי היום, ושופט בכל פסטיבל שני שנערך בעולם בערך. כל אחד מהסרטים שלו מציג תצוגת משחק מופתית [בעיקר oasis לטעמי]. בונג ג'ון הו, אחד הבמאים הגדולים בעולם היום, הוציא הרבה תצוגות משחק ענקיות בסרטיו. מדובר בעיקר בקים הי ג'ה ב-mother ובסונג קאנג הו ב"זיכרונות מרצח". סונג קאנג הו הוא הצחי גראד/איבגי הקוריאני ודוגמית למשחק שלו אפשר למצוא באחת מסצנות זירות הפשע המקוריות שיש :

https://www.youtube.com/watch?v=kvopTGDc80A

ועוד דוגמא למשחק טוב, כמו גם תצוגת עילאית של בימוי ועריכת קולנוע ניתן למצוא בסצנה הבאה. מתוך גברת נקמה. ביזארי, מצחיק, מרגש הכל נמצא בסצנה אחת. שהרשע והאיש שמפנים אליו אקדח [צ'וי מון סיק] מתרגם את דבריה של גברת נקמה לילדה שלה. רק בעולם המופלא של פארק צ'ן ווק, סצנה מופרעת כזאת יכולה להתרחש תוך כדי שהיא גם מסוגלת לרגש באחוזים גבוהים.

https://www.youtube.com/watch?v=62G0TTZb-hg

אגב חוץ מאדל יש את גם אגלקי פפוליה ואריאנה לאבד [שהפציעה אפילו בסרט ישראלי לאחרונה]. יחד הן משלימות שלישייה של שחקניות צעירות יווניות מבטיחות עם בחירות מאוד אוונגרדיות בסוג התפקידים שהן עושות.

וחזרה לטלווזיה vs קולנוע. יש היום עשרות במאים צעירים מוכשרים מכל רחבי העולם שעושים סרטים מעניינים ומדהימים. אבל מה לעשות.. רובם לא באים מצפון אמריקה [לא רק הוליווד, גם הקולנוע היפני והצרפתי יחסית בקרשים]. אני באמת חושב ומסכים שעם רוב הסרטים שאנחנו צורכים הם הוליוודים ההערה הזאת נכונה. אבל חשוב להדגיש שהאבחנה הזאת [אולי] נכונה רק בפריזמה האמריקאית. מה שצירפתי הוא על קצה המזלג. בראייה עולמית, להגיד קטגורית שהטלויזיה יותר מעניין/חשוב מקולנוע ? נראה לי כמו קביעה מופרזת.

_________________
Another gem from Tommy Heinsohn.

“I tell ya. I’d have to deck Nate. I’d have to deck him. He be coming and I’d lay one of those picks on him and he’d have to pick his teeth up off the court

כן אבל תכלס גם אתה מגיע עם גישה מאוד פטרונית לצד השני.
א. בגלל שסרט הוא אמריקאי זה לא הופך אותו אוטומאטי להוליוודי. כמה המסרטים הטובים ביותר המוצגים בפסטיבלים כמו ונציה, סאנדנס, קאן ואפילו חיפה... הם אמריקאים.
ב. לפסול את כל הסרטים האמריקאים רק כי הקולנוע הזר הוא פסבדו איכותי יותר? איפה האינפוט שלך לסרטים אמריקאיים? כולם פסולים?

תשמע, אני ביחס לרוב האנשים שאני מכיר, צורך סרטים זרים יותר מהממוצע. ועדיין אני מודה שכשאני צופה בסרטים זרים, אני אעדיף את הקולנוע האנגלי, הצרפת או הסקנדינבי. לי אישית מאוד קשה עם עם יפנית וגרמנית למשל.
טבעי שנפנה קודם למקומות שמדברים אלינו.

באשר לשיח הטלוויזיה מול הקולנוע. בעיניי אין ספק בכלל שזהו תור הזהב של הטלוויזיה וכתבתי על זה כבר המון בשנים האחרונות. הסופרנוס שינתה את הטלוויזיה לנצח. אנחנו מקבלים למעשה סרט מחולק לפרקים.
איכות הצילום, דיוק הבימוי, היכלת להיכנס לנבכי נפשה של דמות לאורך עונה שלמה. הדמויות הנפלאות, התעוזה והטיפול בנושאים שהיו טאבו לאורך עונה שלמה במקום על גבי שעתיים הופכים היום את המדיום הטלוויזיוני לבכיר ובהפרש ניכר.

אני מניח שכל חובב טלוויזיה\קולנוע בת'רד הזה שיתבקש להציג איזה טופ 10 של סדרות יקדיש את החלק הארי של הרשימה לסדרות של 20 השנים האחרונות. המדיום הזה פשוט קפץ כמה מדרגות בזמן קצר מאוד.

לעומת זו הקולנוע די דורך במקום. לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט שהותיר אותי פעור פה או שלפחות הרשים אותי מספיק בכדי שארוץ לספר עליו. כשזה מגיע לטלוויזיה, כמעט בכל עונה אני יכול להמליץ לך על סדרה שריתקה אותי לחלוטין.
עולם אחר.

כל מילה שמוק אמר בסלע (אגב, אולי זה המקום להמליץ על הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים - קצה המחר של טום קרוז, באמת קרוב מאד למופתי).

בעצם כמעט כל מילה. אני לא מצליח בדרך כלל להתחבר לקולנוע בריטי, והיו כמה סרטים אסיאתיים או דרום אמריקאים שהתחברתי אליהם מאד

_________________
תודה לאלוהי הבירה

אני בגדול קודם כל צרכן ואוהד של קולנוע אמריקאי (וגם ספרות ומוזיקה, אבל זה לשרשור אחר).
אבל אני חושב שאני רואה בין 50 ל-70 סרטים לא אמריקאים בשנה, והקולנוע שהכי מרתק אותי בשנים האחרונות מגיע מגרמניה. ועדיין, רוב במשחק הגדול מגיע מארה"ב לדעתי, ולו משום שהאמריקאים הם אנשי עסקים, בהכללה, וככאלו הם צריכים פרצוף שימכור את המותג, לכן הם מגדלים שחקנים טובים יותר. האיופאים, והאסייתים, ושוב בהכללה, הם יותר אוטרים, המשחק פחות חשוב להם, ככלל.
זה לא שזה טוב יותר או שזה טוב יותר, אלו פשוט שתי גישות שונות, רק שאחת תוציא יותר תצוגות משחק ואחת תוציא 4 שוטים מופתיים בסרט סוג ב' בקוריאנית (ואלוהים עדי שראיתי כאלו).
מה שכן, מחמלבף מוציא משחק על מהשחקנים שלו.

ערן, ראית כבר את וויפלאש?

_________________

טרם. שמעתי טובות.

עבודת בימוי, עריכה ועריכת פסקול מדהימה. ג'יי.קיי. סימונס גם מאוד טוב. העלילה כבר פחות רלוונטית.

_________________

עלילה זה החלק הכי פחות חשוב בקולנוע.

תגיד את זה לאחים כהן.
כמובן שרוב הסרטים משחזרים עלילות וחלק גדול מהם מצוינים עד יצירות מופת. אבל עדיין, עלילה חדשנית זה משהו שיכול לקנות אותי גם אם העשייה לא משהו. (ע"ע סרטים כמו HIDDEN FACE או TRAINGLE שהזכרתי כאן בעבר, ופשוט עשו דברים שסרטים אחרים מעולם לא עשו).

_________________
תודה לאלוהי הבירה

אין מקום מתאים מזה כדי לצטט את השיר הכי נפלא שאני מכיר על קולנוע - "ימים של קולנוע" של "הטוב הרע והנערה". את המילים כתב אהוד מנור.

לפני שהקולנוע הפך לאומנות
הלכנו אליו לחלום.
לפני שאנטוניוני נחשד בגאונות
אהבנו ללכת כל יום ולראות
שפתיים ורגליים,
ברילנטין ורין טין טין,
גברת עם קמליות,
בין השייח' ואלאדין.

בסרטים של פעם יכולת לאהוב,
עם השירים של פעם יכולת לעגוב.
יכולת לשים את היד וללחוש לה,
יכולת לשבת בצד ולבחוש לה.

אבל היום,
דבר איום.
לא נעים להתנשק בסרט של פליני.
איך אפשר שיתחשק בסרט פאזוליני.
בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסאווה וגודאר
לא תפסתי שום דבר.

עכשיו צריך לשמוע תולדות והרצאות,
ניתוח לפני ואחרי
עכשיו צריך בשקט לשאת בתוצאות
של איך וכיצד והרי, ולראות
סמים וחוסר קשר,
גז ומלחמות עולם.
דיאלוג חסר כל פשר
וגברים ללא אונם.

בסרטים של פעם לא בא להתאמץ,
עם השירים של פעם יכולתי לגהץ
יכולתי לשיר בין הסיר והמחט,
לחלום איך שגרבו אותי מנצחת.

כי רק אתמול,
היה גדול.
כל דירה היתה מבצר
וכל מיטה שני דונם.
גם אם לב היה נשבר
בכל מקרה רקדו שם.
ואז ב"מגדלורים", ב"אוריונים", "רקסים",
"בית העם" -
התאהב כל העולם.
בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסאווה וגודאר -
מתחשק מה שעבר.

_________________
אנחנו מגש היהודים שעליו לך ניתנה מדינת הכסף.
...הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית (מגילת העצמאות)

ומלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו ולבטל את חץ הפוזשן.

גם אצל האחים כהן עלילה זה החלק הכי פשוט חשוב, כן?
לא סתם השוט ההוא בנו קאנטרי פור אולד מן (שם, שם), לא סתם הסיום של יהודי טוב, לא סתם הסיום של לואין דיוויס או החתול שם, לא סתם כל בארטון פינק.
הם תסריטאים מבריקים, אבל לא העלילה היא החשובה, כי אם כל מה שמעל ומתחת ומסביב להשתשלות האירועים.

אבל זה גם בגלל שהאחים כהן כבר בנו לעצמם שם של שטיק עלילתי. ב"רציחות פשוטות" למשל, העיקר היה העלילה. אם כי הם כמובן התפתחו מאד אחר כך, ובנו לעצמם גם סגנון שלם לגמרי.
כמו שאמרתי, אני מסכים איתך שהעלילה היא החלק הפחות חשוב, אבל בעיניי הוא חלק חשוב שיכול להיות ההבדל בין סתם סרט לבין יצירת מופת. בהחלט. וגם סרטים שאינם וירטואוזיים בהכרח יכולים להיות הרבה יותר בגלל העלילה (או לכל הפחות, בגלל הסיום שהוא כמובן חלק מהעלילה). ע"ע סרטים כמו "החשוד המיידי" "יצרים" "צייד הצבאים" ועוד רבים וטובים.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

זה ברור, אבל ראיתי כבר סרטים שהם יצירות מופת בלי עלילה.

והחשוד המיידי סרט מעצבן.

ויצרים גאוני, כי הוא משתמש בעלילה כאמצעי מבע. לא ככלי שכל תכליתו להזיז את הגיבור מ-א' ל-ב'.

בהחלט, "יצרים" הוא מהמבריקים שבסרטים, ואנטוניוני הוא מהלא אחידים שבבמאי הקולנוע בהיסטוריה (זה וה"נוסע" היו מדהימים. "נקודת זבריצקי" או איך שלא קוראים לחרא הזה, היה, ובכן, חרא).

_________________
תודה לאלוהי הבירה

אם כבר עשיתם כאן השוואה בין טלוויזיה לקולנוע, אז יש כמה דברים שמעניינים אותי למשל:
האם שחקני טלוויזיה בכירים עומדים בשורה אחת עם שחקני הקולנוע המובילים (איכותיים באותה מידה?)?
מבחינה תקציבית, יש סדרות שמתקרבות בהשקעתן לסרטים (למשל סדרה כמו משחקי הכס)? מי מרוויח יותר?
ואיך זה שכמעט אף פעם לא רואים תחלופה של שחקנים בצורה כזו שכוכב קולנוע פתאום יככב בסדרה וההפך?

דווקא היום יש זליגה של כוכבי קולנוע אל הטלוויזיה.
קווין ספייסי ורובין רייט בבית הקלפים
סטיב בושמי באימפריית הפשע.
היו גם תמיד שחקנים שנעו ונדו בין תפקיד בסדרת הטלוויזיה שלהם לסרטים כמו ג'ניפר אניסטון ומתיו פרי מחברים או ג'ניפר גארנר או קת'רין הייגל.

מה שמעניין שהמון המון כוכבי קולנוע מהעבר התחילו את הקריירה שלהם דווקא בטלוויזיה.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי