הטיעון הזה שדווקא ההפסדים בגמר יעמדו לחובת לברון די נראה לי מטומטם למדי. אם מול דאלאס עוד אפשר להבין תהגיון בגלל שהוא אכזב, אבל ההפסד מול הספרס? ברצינות? הרי מייקל הפסיד באותן שנים עוד הרבה לפני הגמר. אז העובדה שלברון הצליח לסחוב קבוצות נחותות עד לגמר תוזכר לרעתו? מטופש לגמרי.
שימי ריגר וונאבי כתב:
הוא יודע שהזמן עושה את שלו, יותר על הזיכרון הקולקטיבי מאשר על האוהדים המושבעים שמכירים את כל הפרטים.
שאותו שחקן יפתח קריירה מדהימה כמו מייקל, עם שש אליפויות רצופות בקבוצה הראשונה שלו,
האישיות (השברירית והאובססיבית) שלו שדחפה אותו כל הזמן להמשיך להלחם למרות שהוא כבר השיג את הכל.
עמוס לב כתב:
שימי אתה דיברת על הזיכרון הקולקטיבי בשל הזמן וההודעה שלך קצת נותנת דוגמא, אבל לכיוון ההפוך, ההאללה של ג'ורדן, שאפילו מגדילה את ההישגים שלו. לדוגמא, ג'ורדן לא זכה בשש אליפויות רצופות, כי בעונת החזרה הוא הפסיד בחצי גמר המזרח לאורלנדו.
זה לא שששכחתי תעונה ההיא, אבל להזכירך ההדחה ההיא באה אחרי שהוא פרש לשנה וחצי לבייסבול, לא נגע בכדורסל, ואז חזר באמצע העונה בלי הכנה רצינית לעונת כדורסל ואכן לא הגיע לגמר. בעונה שלאחרמכן שהוא לקח ברצינות הוא שוב לקח אליפות, ואז עוד אחת ועוד אחת.
ציטוט:
נוספת היא הסיפור שלך על האישיות של ג'ורדן שהייתה חלק מהאגדה. ג'ורדן הוא אולי היה הסופר סטאר הראשון ללא באמת אישיות, אלא מכונת פרסום משומנת נטולת כל אנושיות, בדיוק לפי התשובה שלו כשביקשו ממנו לתמוך במירוץ לסנאט במועמד דמוקרטי פעיל מאד בנושא זכויות האדם - "גם הרפובליקאים קונים נעליים". הסיפורים על האופי (המאד לא מחמיאים) של ג'ורדן, בעזרתו של סם סמית' והספר חוקי ג'ורדן הגיעו רק אחרי שהאגדה כבר הייתה מקובעת היטב וג'ורדן נחשב לשחקן הגדול בהיסטוריה ואייר ג'ורדן היה מותג בלתי שביר.
שלא ישתמע שאני איזה מעריץ של האישיות של ג'ורדן, כמו שרמזתי וכמו שמתואר בצורה נוגעת ללב בכתבה - מייקל הוא אדם מאוד בעייתי. אני לא רוצה להיות חריף מידי אבל יש משהו כמעט חולני באישיות שלו. זה בעיקר נוגע ללב וכמעט מעציב לקרוא כמה הוא מיוסר מחוסר היכולת להתחרות. לא היתה לו אישיות במובן הפוליטי, זה נכון, אבל במובן הספורטיבי, היתה לו אישיות כ"כ תחרותית, נחושה ורעבה להשגים שעד היום הוא נאבק בניסיון לחיות את החיים כאדם שהוא לא ספורטאי על. מבחינה רגשית הוא אדם די מיוסר ובלי להכנס ליותר מיני ניתוחים פסיכולוגים, הצורך שלו בהכרה והפגמים האישיותיים הרבים שלו סיפקו תרומה מכרעת לאיך שהקריירה שלו התפתחה, לזה שהוא תמיד המשיך להשתפר ואףפעם לא היה מסופק וכמה שהוא תמיד דרש מעצמו ומסוביבו את המקסימום בכל מחיר.
ציטוט:
לפי מה שאני יודע גם, אין מה להשוות בכלל בין הרקע של לברון, משפחה הרוסה, כפי שכתבת, לבין של ג'ורדן, שנולד לזוג מהמעמד הבינוני.
נדמה לי שההגדרה הזו קצת נדיבה מידי לאדם שגדל במשפחה גדולה בצפון קרוליינה. נדמה לי שהסיפור עם הבולים ממחיש את הצורך הקיומי שלו לגרום לקריירת הכדורסל לעבוד.
ציטוט:
לגבי לברון - קודם כל, אם היית שואל אוטוריטות כדורסל רציניות לפני 10 שנים איפה לברון יהיה היום, הרוב המוחלט היה אומר לך שיש לו פוטנציאל להיות השחקן הכי טוב בהיסטוריה. הוא היה שחקן התיכונים הכי מדובר בתולדות הכדורסל מאז לו אלסינדור, הוא היה התיכוניסט הראשון ששידרו משחק שלו בשידור ארצי, הוא היה התיכוניסט הראשון מאז אלסינדור שסתם אוהדי כדורסל ידעו מי הוא. הפוטנציאל שלו בגיל 18 הצביע בדיוק על מה שאנחנו רואים עכשיו וההייפ סביבו כבר אז היה מטורף ברמות שלא היו מעולם.
הגדול בהיסטוריה? קשה לי להאמין שאדם רציני היה אומר שהתיכוניסט הזה יכול להיות יותר טוב ממייקל. זה נכון שהייפ היה מטורף אבל יש הבדל בין תקווה, או פוטנציאל, לבין הסתברות אמיתית. אם יש לך ילד חכם יש לו פוטנציאל לזכות בפרס נובל כשהוא יהיה גדול. זה לא הופך את הרגע שהוא זוכה לפחות מדהים. מי כמוך יודע כמה "פרוספקטים" זכו להשוואות מופרכות למייקל וכמה סתם נופחו מעבר לכל פרופרציה רק כדי "לאכזב" בהמשך. יש הבדל עצום בין להחזיק בפוטנציאל היפוטתי מסויים לבין היכולת לממש אותו במציאות נוכח כל המהמורות והקשיים שבדרך.