אני אכתוב קצת על הבתים, בלי סדר מיוחד, סתם לפי מידת העניין שלי. נתחיל מ
בית ג', ונראה.
בקיץ 2008
ג'ובנטוט נפרדה מאאיטו רנסס ורודי פרננדס, כמחזיקת הגביע הספרדי ואלופת היול"ב קאפ. אאיטו קיבל את הנבחרת, רודי הלך ל-NBA. ריקי רוביו עזב בקיץ שלאחר מכן, ועונת 09/10 כבר היתה מספיק גרועה כדי שסיטו אלונסו, העוזר של אאיטו, יפוטר במהלכה. משם העניינים התדרדרו במהירות, הכסף נעלם ו"לה פניה" נעלמה מהליגות האירופאיות ומהפלייאוף המקומי למשך כמעט עשור.
בקיץ 2017 נראו ניצני אופטימיות מסוימים כשהקבוצה נרשמה למוקדמות ה-BCL, מפעל שבדיוק הוכיח איך קבוצה בכסף קטן – טנריפה – יכולה להגיע להישג גדול ואפילו לזכות בחצי מיליון יורו (ובהמשך במיליון). עם כשרונות צעירים כמו דמיטרייביץ', לופז-ארוסטגי וסימון בירגנדר היא עברה בקלות את הסיבוב הראשון, סחטה תיקו מ
קבוצה פינית בשם קטאיה והעבירה את ההכרעה להיכל האולימפי בבדאלונה, שעצם בנייתו (לקראת אולימפיאדת ברצלונה) דחפה את ג'ובנטוט, עם אחד ז'לקו על הקווים, לזכייה בפיינל-פור היורוליג ביד-אליהו 94'. כאן הגיע רגע דרמטי ראשון: קטאיה ניצחה והעיפה את ג'ובנטוט הביתה. כשהתחילה העונה בליגה, התברר שזה באמת מה שהקבוצה הזו היתה שווה, ובפברואר המאמן אוקאמפו פוטר כשהקבוצה מתחת לקו האדום, בדרך לירידת ליגה ראשונה בתולדותיה. אחרי חמישה הפסדים צמודים נוספים, הסיפור נראה גמור, ומועצת העיר החלה בתהליך פירוק הקבוצה. רגע דרמטי שני:
ניצחון בהארכה על גראנקה, בהובלת שני המצטרפים החדשים – ניקולס לפרוביטולה ופאקינג דמיטריוס קונגר – שקטע 13 הפסדים רצופים. מכאן קרה נס, הקבוצה השלימה שמונה ניצחונות בעשרת המשחקים האחרונים של העונה, ושרדה.
אחרי שנשמה לרווחה, ג'ובנטוט נתנה לקרלס דוראן, שהציל אותה, לבנות מחדש. בעונה הבאה היא חזרה לפלייאוף. לאחר מכן – ליורוקאפ, שם תקעה יתד ואם לא השיטה המחורבנת, היתה כנראה זוכה במפעל בעונת 21-22. תארים לא הגיעו, אבל לה פניה התייצבה שוב בצמרת הכדורסל הספרדי. דוראן עזב אחרי עונה פחות טובה, בקיץ 24', ולנעליו נכנס
דני מירט, איש מערכת מזה שנים רבות. הפתיחה היתה רעה בליגה וטובה ביורוקאפ (כולל ניצחון במחזור הפתיחה על בברלי, דדאס ומוטלי), אבל עד נובמבר המצב התהפך וג'ובנטוט השליכה לפח את עונת היורוקאפ שלה כדי להתרכז בליגה. כאן, כנראה, הגיע הטלפון לפיב"א.
ג'ובנטוט 25-26 שומרת על הבסיס שנבנה בה בשנים האחרונות –
טומיץ',
האנגה,
דקר,
ויווס – בתוספת שני בנים אובדים:
בירגנדר ו
רוביו, שמעורר עניין עם שובו אחרי שנת מנוחה. כקונטרה לקשישים יש את
מייקל רוז'יץ' בן ה-19, עוד הבטחה לא ממומשת בכדורסל הקרואטי, התייבש על הספסל בעונה האחרונה.
יאניק קראח ההולנדי – כנראה שכבר לא ממש יפרוץ, אבל ימצא דקות.
הנרי דרל האסטוני מן הסתם יהפוך לשנוא הקהל כמו בכל מקום בו שיחק.
הפועל חולון לא זוכה בפורום להתעניינות רבה, כי למרבה הצער כמעט לא נשאר לה כאן ייצוג. למרות זאת, היא קבוצה מעניינת עם פוטנציאל לא מבוטל, אבל אני חושב שנראה את זה יותר בליגה מאשר באירופה, מכמה סיבות: הראשונה היא הגרלה קשה, לא רק הבית שלה אלא גם הבית המצטלב בפליי-אין. שנית, לפחות מהרושם שלי האוהדים יהיו מוכנים לבלוע הדחה מוקדמת מאירופה אם הקבוצה תתן פייט מול הגדולות ולא תינגף כמו שהיה בעונה שעברה. שלישית – פרסונלית,
דני פרנקו וזרים ותיקים וקצת עייפים זה לא מתכון להצלחה גדולה במפעלים אירופאיים.
לפי
התמונה הקבוצתית באתר המנהלת, הקבוצה מורכבת כרגע מ-18 שחקנים. זה מגוחך. אם מתעלמים מהילדים שלא ברור למה טרחו להדפיס להם גופיה בכלל, יש שמונה זרים וארבעה ישראלים מובילים, אם כי לא ברמת נבחרת. יש להניח ששני זרים ייחתכו בקרוב,
חסן מרטין ו
ג'ורדן בון הם החשודים המידיים עקב אי-כשירות. אז אמור להיות משהו כזה:
נייסיר ברוקס /
עידן זלמנסון נתנאל ארצי /
טוד ווית'רס ג'ורדן מקריי /
ליאור קררה אקסבייר מנפורד /
דמיון רוסר (אמור לצאת השבוע פרק איתו בפודקאסט
The Baseline, סקרן לשמוע מה הוביל אותו לשחק בתימן, עומאן ומלזיה לפני שפרץ באוסטריה)
דריק וולטון /
יאיר קרביץוולטון אמנם לא שיחזר את הזכייה באליפות אוסטרליה כ-MVP של הגמר אבל הוא החתמה מצוינת, עם ניסיון בכל הרמות, אמור להיות בעל הבית. מנפורד חוזר ארצה מעונת פציעות אומללה בונציה, שזה עוד טוב לעומת מקריי ששיחק בעיקר במצרים ורואנדה. שניהם בסדר בינתיים, ובטוח שיהיה להם כיף עם פרנקו, אבל הם בני 33 ו-34. הגבוהים פחות מבטיחים: ווית'רס זז וקולע טוב, משחק רק בחוץ, ברוקס גבוה ומשחק רק בפנים.
בורסאספור משלימה בדקות אלה את העפלתה מטורניר המוקדמות בסמוקוב. פאוק הגיעה לשחק נגדה עם מאות אוהדים ובטחון עצמי, עד המחצית זה כבר היה 30 הפרש. היום הגיעה אנטוורפן, שהעיפה את רג'ו-אמיליה, ולא נתנה פייט.
ננו מרקוביץ' מאמן, צורח על השחקנים ומליט פניו בידיו אחרי כל שגיאה, אבל זה עובד כנראה. לא קבוצה מרשימה מדי על הנייר;
ארתור קונונצוק האסטוני המוכשר כ-4 שעושה הכל,
ברייאנט קרופורד גארד קראפטי שהתחיל בגלבוע,
גוקסנין קוקסאל הבריון אחרי מאתיים שנה בגלאטסראיי,
לנדרי נוקו הסתמי אך אמין,
ג'אבין דלורייה האטרייתי ששוטט קצת במדי חולון. מי שמאוד הרשים אותי הוא בחור מקומי בשם
ברק אקין, גארד פיזי בן 20 שמשחק בביטחון ובאגרסיביות חריגים לגילו. גם את
וי.ג'יי קינג הווינגר אני מחבב.
ל
שולה היתה עוד עונה מצוינת, למרות שוילרבאן לקחה לה את אנדרה רוברסון ולמרות ש
תקציבית היא לא בצמרת. ארבע שנים רצופות בפלייאוף, גמר יורופקאפ, חצי-גמר יורופקאפ, טופ 16 ב-BCL – הם עושים שם משהו נכון, גם אחרי ש
פבריס לפרנסואה הצעיר לקח את המושכות מלורן וילה (שהלך לשטרסבורג, קבוצה שהולכת בדיוק בכיוון ההפוך). רוב הקו האחורי ממשיך:
טי.ג'יי קמפבל הקטן והקשיש (ולמה לא, כל עוד דיוויד הולסטון ממשיך בדיז'ון לתוך העשור החמישי בחייו),
ג'רלד אייאיי ו
נתן דה-סוזה החוצפן והנודניק.
ג'אמוני מקניס, נגר קפיצי, הוא שריד נוסף, והיתר חדשים וחסרי-ניסיון משמעותי, כולל ה
טופ-סקורר של הליגה ההונגרית. למעשה, הם פרסמו סגל של עשרה שחקנים בלבד.
חולון שווה מקום שני בבית הזה, אבל המאבק בינה לבין בורסאספור ושולה לא יהיה קל. וכאמור, הבעיה הגדולה יותר היא שבפליי-אין הצפוי תחכה טופאש, או גרוע יותר – טראפאני, וזה יהיה קשה. בקיצור:
1. ג'ובנטוט
2. בורסאספור
3. חולון
4. שולה
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
