|
עמדה איכותית בהחלט. למעשה, איכותה של העמדה ולא בהכרח תפקודו היא הסיבה בגלל דאנקן לא נמצא כאן. תמצאו אותו בסנטר, יש שם פחות עומק. גארנט לעומתו נעדר לראשונה לא בגלל שהוא סנטר (למרות שתכל'ס הוא כן) אלא סתם בגלל שהוא כבר לא ברמה. אפילו אזכור של כבוד הוא לא מקבל, מה לעשות. בלי קשר, זאת כנראה העמדה שהכי קשה לדרג (לפחות לי היא היתה קשה הרבה יותר מאשר שלוש הקודמות. איך מבדילים בין שחקני ה FINESSE ההתקפי כמו גאסול ובוש, לבין שחקני ההאסל והכוח כמו פאריד ואיבקה. כמה באמת שווה הגעה לפלייאוף כשחקן מוביל או כשחקן משני? בסופו של דבר, פרט לשלוש הראשונים אין כאן סופרסטאר של ממש, אבל יש כאן המון המון המון שחקנים טובים, גם ב HM ואיתם גם נתחיל:
ראש וראשון באזכורי הכבוד יהיה מבחינתי רייאן אנדרסון. צעיר אבל לא כל כך בריא, אבל כשהוא שיחק הוא בלי שום ספק נמצא לפחות בטופ תריסר של העמדה ואולי אפילו קצת יותר. מספיק להסתכל על הסטטיסטיקות שלו רק מ -22 משחקים העונה בשביל לקלוט את זה שהוא לגמרי שם. סקורר מופלא, וכנראה קלעי השלשות היותר טוב בעמדה הזאת היום. ואחת הסיבות בגללה לניו אורלינס, להערכתי יש עתיד נחמד מאד אפילו השנה (לצד עוד מישהו שדווקא כן יהיה כאן בעמדה, קצת יותר מאוחר)
סטטיסטיקות: 22 משחקים, 19.8 נקודות, 6.5 ריב', 3 שלשות ב 41 אחוז.
לצידו נזכיר את קרלוס בוזר. קו הירידה המתמשך שלו אומר שהוא כבר לא ב-15. ההגנה שאף פעם לא היתה הצד החזק התדרדרה עוד, והוא כבר לא הבאנקר שהוא היה בהתקפה, למרות זאת הוא כן אמור וצריך להיות הסקורר מס' 2 של הלייקרס החלשים העונה.
סטטיסטיקות: 76 משחקים, 13.7 נקודות, 8.3 ריב'.
עוד אחד ראוי, הוא איש הואקום מפילדלפיה שהולך להיות כמעט הוטרן של מינסוטה. ת'אד יאנג עדיין צעיר ועירני, ספק 3, ספק 4, אבל כך או כך, כזה שיודע לתת מספרים, ובהחלט היה מסוגל גם לתרום לקבוצה טובה יותר.
סטטיסטיקות: 79 משחקים, 17.9 נקודות, 6 ריב', 2.3 אס', 2.1 חטיפות (שלישי בליגה מעמדה 4, מרשים).
גם את החוליה הרביעית של קליבלנד נזכיר. קצת חלש, אבל יודע לקפוץ ובטח ובטח שיודע לקחת ריבאונד. אז נכון, הגיע לשם פאוור פורוורד קצת הרבה יותר טוב וטריסטן תומפסון ישחק קצת כמחליף שלו, וקצת כ-5 נמוך (נראה לי שלברון כבר התרגל). טווח קליעה אין לו שזה חסרון רציני בקבוצה הזאת, אבל אם הוא יצליח לתת הגנה וריבאונד, דיינו.
סטטיסטיקות: 82 משחקים, 11.7 נקודות, 9.2 ריב'.
מרקיף מוריס - כמעט הכנסתי אותו ל-15 אבל בסוף החלטתי שלא (בעיקר כי נזכרתי במישהו שלא מופיע באף מקום, תראו בהמשך). קלעי מצוין מחצי מרחק, עם ידיים לא רעות גם בתפיסת הכדור, אבל משחק הפוסט שלו עדיין צריך עבודה, שלא לדבר על הריבאונד ואפילו על ההגנה. קצת יותר פיזיות והוא יהיה אחלה שחקן שבעולם כי הוא מוכשר יותר מהרוב כאן.
סטטיסטיקות: 81 משחקים (פרט למשחק פתיחת העונה, אאל"ט),13.8 נקודות, 6 ריב'.
לבסוף, נקנח באחד קשיש, שעדיין יודע לפעמים לתת עבודה, ואני אישית לפחות הייתי רוצה לראות אותו עוד אולי גם חוזר לעצמו למרות שספק אם זה אי פעם יקרה. פעם הוא היה ההבטחה הגדולה של העמדה, והיום כנראה כבר ממש לא, מה שממש חבל. אמארה סטודמאייר. ספק בעדנו, ספק נגדנו.
סטטיסטיקות:65 משחקים, שזה לא רע כל כך . 11.9 נקודות, ותכל'ס, באחת הקבוצות הכי מחורבנות. ועדיין, כולה אזכור.
15. טאג' גיבסון
הסיבה שבוזר לא נמצא ב-15 היא שבעיניי גיבסון, למרות העלייה מהספסל הוא פשוט שחקן טוב יותר. שחקן אנרגיה אמיתי, שלמרות כשרון לוקה בחסר בהתקפה (בעיקר בכל מה שקשור לקליעה וFINESSE. נקודות האסל וכאלה דווקא יש לו למכביר), הוא גם שחקן הגנה מצוין וגם ריבאונדר מצוין. אין לו כל כך מזל גם השנה, כי למרות שבוזר הלך, גאסול בא, והוא עדיין יהיה אחד משלושה גבוהים, לצד גאסול ונואה. אבל כשת'יבודו ושיקגו ירצו את ההגנה הלוחצת, אני די בטוח שגיבסון יהיה שם. וכששיקגו תרצה את האנרגיה ואת שינוי המומנטום גם כן. האנרגיה הזאת הופכת את גיבסון לשחקן שישי קלאסי. שזה בסך הכל, לא רע בכלל
סטטיסטיקות: 82 משחקים, 13 נקודות, 6.8 ריב', 1.4 חס'.
14. קנת' פאריד
אם כבר מדברים על כמויות של אנרגיה אבל עם כשרון לוקה בחסר, אז לצד גיבסון צריך גם להזכיר את פאריד. גיבסון אמנם טוב מפאריד בהגנה, אבל התחושה שלי היא שהפוטנציאל של פאריד, למעשה בשני צדדי המגרש גבוה יותר. הוא קצת קנה את עולמו באליפות העולם האחרונה, אבל גם בלי קשר מאז שהוא הגיע לדנבר, האיש עם הראסטות עשה צרות בשני צדדי המגרש ליריבות שמולו. גם לו, אין סיגנצ'ור מוב של ממש אבל הוא יודע להשתמש בכוח שלו, ובמספר מהלכי פוסט בשביל לקלוע מתחת לסל, ובקליעה סבירה בסך הכל מחצי מרחק בשביל לצבור נקודות גם משם. זה אף פעם לא יהיה יפה במיוחד, אבל זה יהיה אנרגטי. קיבל חוזה יפה מאד בדנבר השנה ונראה אם יצליח להחזיר דיבידנדים.
סטטיסטיקות: 80 משחקים, 13.7 נקודות, 8.6 ריב'. כמעט 55 אחוזים מצוינים מהשדה (תשיעי בליגה)
13. דייויד לי
בדיוק לאחרונה ראיתי (אולי בפורום) אזכור לכך שלי הוא בכלל נזק לגולדן סטייט בגלל ההגנה הלוקה בחסר. אישית, אני לא יכול להסכים בכלל. נכון, אין לו הגנה, אבל יש לו חוש מעולה לשני דברים, ובעיניי הוא בהחלט קפיצת מדרגה על פני שני האנשים הראשונים בעמדה. קודם כל, יש לו חוש לכדורי זבל, שאותם הוא קולע בצרורות. מה שלא אומר שאין לו יופי של קליעה מחצי מרחק, כי גם זאת קיימת לו. האיש יודע לצבור נקודות. שנית, האיש גם יודע לצבור ריבאונדים כמו שמעטים יודעים לעשות. וחוץ מזה, אם לא הוא, ויחד עם הברכיים השבירות של בוגוט, אז בכלל אין לגולדן סטייט כלום בעמדות הפנים, וזה קצת חבל. אז כן, הוא סוג של קווין לאב קצת פחות טוב. שחקן הגנה מחורבן, שיודע לקלוע מצוין ולהוריד ריבאונדים אחלה ואפילו יודע להשתלב במשחק הקבוצתי, אבל אני לא חושב שזה רע כל כך, ואישית אני מבסוט מזה שיש גם שחקנים כאלה בנ.ב.א. אולי קצת אולד פאשן, אבל כאלה שיודעים גם להכניס את העיגול הכתום לסל, ולא רק לעשות "האסל".
סטטיסטיקות: 69 משחקים, 18.2 נקודות, 9.3 ריב', 2.1 אס'.
12. דייויד ווסט
ברור לי שיש כאלה שאוהבים את היצור הגמלוני הזה, דווקא בגלל שהוא נראה כמו כזה "אבא" ו"מנהיג" באינדיאנה, ואני בהחלט מעריך את התכונות האלה שלו. את חוכמת המשחק, את הכוח שלו בפוסט כשצריך. את היכולות שלו לקלוע כשהקבוצה תקועה. את הידיעה הזאת לעשות את הדבר הנכון כשבסופו של דבר יש לו לא מעט כלים התקפיים. אבל האמת היא שעם כל חוכמת המשחק שלו, קצת כואב לראות אותו משחק. אחד השחקנים הפחות אסתטיים בעיניי (שזה אומר המון בקבוצה שגם כך משחקים בה חבר'ה "אסתטיים" כמו ג'ורג' היל ורוי היברט, ר"ל). ימשיך כנראה להיות מנהיג, רק שהשנה הוא יעשה את זה בקבוצה חסרת סיכוי. אולי יעלה קצת את מספרי הואקום שלו, ואולי יאבד עוד קצת מהאתלטיות והיכולת. תכל'ס, נראה לי שהוא מתגעגע לכריס פול.
סטטיסטיקות: 80 משחקים, 14 נקודות, 6.8 ריב', 2.8 אס'.
11. בוריס דיאו
אחד שכל הדירוגים שוכחים בגלל שהוא כאילו נחבא ומוסתר, ובכל זאת זה לא מעניין אותי. האיש הוא גאון כדורסל ובעיניי, בכל זאת בצמרת דירוג הפאוורים העולמי. שלא לדבר על אחת הסיבות המרכזיות בגללן סן אנטוניו היא האלופה. התחת שלו עדיין גדול (למרות שנראה לי שהוא קטן קצת מתחילת דרכו בספרס) אבל הוא יודע לנצל את התחת הזה בשביל פוסט אפ, אז מה רע? כל מה שאמרתי על דייויד ווסט נכון גם לגבי דיאו, אבל יותר. הטווח שלו גדול יותר (אם כי, למען האמת, הקליעה שלו קונסיסטנטית הרבה פחות) יכולת ההמצאה שלו במסירה גדולה יותר. ההברקות בחסימות מבריקות יותר. הוא לעולם לא היה ולעולם לא יהיה איש של שורות סטטיסטיות מיוחדות. אבל הוא תמיד יהיה שחקן שיעשה את כל האחרים טובים יותר. שחקן קבוצתי מושלם ויופי של נכס לאלופה.
סטטיסטיקות: 79 משחקים, 9.1 נקודות, 4.1 ריב', 2.8 אס'. 40 אחוזים מהשלוש ו-55 אחוזים מהשתיים.
10. פאו גאסול
אחרי שנים במערב עם ממפיס וכמובן נגיעה בפסגה עם הלייקרס, הוא מגיע לשיקגו. לא בהכרח הקבוצה הכי מתאימה לו בגלל יכולת הגנתית לוקה בחסר, וגם בגלל שנואה (וגיבסון) כבר שם, אבל מצד שני, בהחלט מישהו שיכול לתת (לצידו של רוז כמובן) את הברק ההתקפי שכל כך חסר לשיקגו. לא צעיר בכלל וכשהוא מתקרב לגיל 35 הוא בהחלט נמצא בצד היורד של הקריירה, אבל אורך זה מסוג הדברים שקשה מאד ללמד, שלא לדבר על משחק פוסט מצוין, על אינסטינקטים מצוינים מתחת לסל ועל יכולת מסירה מופלאה. את הדברים האלה עדיין יש לו, ואם הוא יישאר בריא (שאלה גדולה בכל מה שמתייחס לשיקגו ולגאסול, בפרט ובכלל) ולאור העובדה שהוא חולק את עמדות הפנים עם עוד שניים מצוינים ותכל'ס לא יצטרך לשחק יותר מ 25 דקות למשחק, יתכן והוא הגיע בדיוק למקום הנכון. כבר לא הטוב מבין האחים, אבל את מה שהוא שכח בהתקפה, רוב הגבוהים בליגה עדיין לא למדו.
סטטיסטיקות: 60 משחקים, 17.4 נקודות, 9.7 ריב', 3.4 אס', 1.5 חסימות.
9. פול מילסאפ
האנדרסייזד פאוור פורוורד הזה כבר מזמן נחשב בליגה למישהו שמנצל 150 אחוז מהיכולת שלו. אבל השנה היתה השנה הראשונה בה הוא גם הצליח להוכיח משהו. אחרי שנים של דשדוש ביוטה בינונית, שלא לדבר על כך שתמיד אל ג'פרסון נחשב לאיש הפנים המרכזי של אותה קבוצה, מילסאפ הגיע לאטלנטה כמחליפו של ג'וש סמית' המלהיב הרבה יותר. דקה אחרי תחילת העונה, נפצע גם אל הורפורד ומילסאפ נשאר לבד במערכה. והאיש הצליח בגדול, כשהוא לגמרי האיש המרכזי בעוד פלייאוף של אטלנטה ונושא אותה על גבו. בהחלט מאד מרשים. מילסאפ עושה את זה בגלל שתכל'ס יש לו את כל התכונות חוץ מגובה שהופכות פאוור פורוורד למצוין. הוא אחלה קלעי שבעולם (אפילו מהשלוש השנה, אם כי גם קצת בגלל שלא סופרים אותו משם), שחקן של אנרגיה שבעיקר יודע להתמקם מצוין גם בהתקפה וגם בהגנה. היה יכול להיות סופרסטאר אם היו לו עוד שני אינצ'ים. כך הוא רק אולסטאר, שזה גם לא רע בכלל.
סטטיסטיקות: 74 משחקים, 17.9 נקודות, 8.5 ריב', 3.1 אס', 1.7 חטיפות (תשיעי בליגה)
8. סרג' איבקה
אני יודע שהתלהבתי ממנו יותר בזמן הפלייאוף וקבעתי שהוא הפאוור הרביעי בעולם. במחשבה שניה כנראה שקצת הגזמתי, אבל ההבדל בין אוקלהומה איתו ובלעדיו (מול הספרס) היה באמת מדהים. אז נכון, אין לו תנועת פוסט אחת נורמלית, ולמרות שיפור ברור בשנה שנתיים האחרונות כשומר אישי, הוא עדיין שומר קבוצתי טוב יותר (ועדיין שומר אישי מעולה לגמרי גם כן). אבל בנוסף לכל זה הוא פשוט שחקן משלים מצוין לקבוצה עם שאיפות (כמו אוקלהומה למשל). קלעי נפלא מחצי מרחק, אם כי חובה לציין שהוא עושה את זה גם בגלל שההגנה מתרכזת בשני הסופרסטארים של הקבוצה ולא ממש בו. ריבאונדר מעולה, חוסם מדהים, שחקן הגנה בחסד עליון. לקבוצה כמו אטלנטה הייתי מעדיף את מילסאפ כמובן בגלל היכולות ההתקפיות. אבל אני לוקח אותו על פני כמעט כל אחד אחר ברשימה לקבוצות הצמרת של הליגה.
סטטיסטיקות: 81 משחקים, 15.1 נקודות, 8.8 ריב', 2.7 חסימות (שני בליגה), 55 אחוז מה-2
7. כריס בוש
כמה שאיבקה "קשה", ככה הוא רך. יהיה מאד מעניין לראות אותו השנה כשהוא כבר לא חוסה מתחת לכנפיו של לברון. לבוש, למרות כל חסרונותיו יש מן אלגנטיות מופלאה שכזו, לחלק מהתנועות שלו יש GRACE של ממש, וזה תמיד כיף לראות. לצד לברון כמובן שיפר את הקליעה שלו משלוש, אבל את הסטפ בק ואת יכולת הקליעה מחצי מרחק תמיד היתה לו. מה שאין לו, זה קונסיסטנטיות נורמלית וחבל. לצד משחקים מופלאים באמת, הוא תמיד נותן כל מיני משחקי נפל. ונראה לי שאם יש משהו שהתקופה שלו במיאמי הוכיחה זה שהוא לא מסוגל להוביל קבוצה גדולה באמת. הוא מסוגל להוביל קבוצה כמו טורונטו עד לפלייאוף, אבל הוא לא מסוגל להוביל קבוצה קצת יותר טובה. ועדיין, עצם העובדה שאפשר לדבר עליו בהקשר הזה של "הובלת קבוצה" זה כבר יותר מהרבה חבר'ה כאן. זה מה שגאסול עשה בממפיס, זה מה שמילסאפ עשה באטלנטה השנה, ובוש בסופו של דבר צעיר יותר מהראשון ומוכח יותר מהשני. אז כן, שנת מבחן. אבל אני מאד אופתע אם הוא יקבל בו ציון "נכשל"
סטטיסטיקות: 79 משחקים, 16.2 נקודות, 6.6 ריב', 57 אחוז מה-2
6. זק רנדולף
אתם יודעים מה, אני לא בטוח לגמרי שהמקום הזה מגיע לו בגילו. הוא בטח לא נעשה יותר צעיר. אבל רנדולף מעולם לא הסתמך על אתלטיות. בסופו של דבר האיש לא באמת מסוגל לקפוץ מעל נייר עיתון. הוא גם מעולם לא הסתמך על יכולת קליעה מחצי מרחק (למרות שהיא לא רעה כל כך). האיש הסתמך וממשיך להסתמך על כך שהוא פשוט הבריון הכי חזק בשכונה, כשביחד עם המון המון המון מהלכי פוסט ויכולת לדעת תמיד איפה הסל נמצא, זה מספיק בשביל להיות שנה אחר שנה אחר שנה, שחקן ההתקפה המרכזי של הקבוצה הכי הגנתית שיש. גם השנה. עקבתי לאורך כל השנה אחרי מאבקי הפלייאוף של ממפיס ופניקס, ובסופו של דבר די הפתיעה אותי העובדה שדווקא ממפיס, הזקנה והחבולה הצליחה להגיע לפלייאוף ואפילו עשתה שם יופי של סדרה מול אוקלהומה, אבל רנדולף, דווקא לא האיש שמזוהה בהכרח עם היכולת ההגנתית של הקבוצה, הוא כן פניה של הקבוצה הזאת. קשיחות, רוע ודם. מזה יש לרנדולף למכביר. גם היום.
סטטיסטיקות: 79 משחקים, 17.4 נקודות, 10.1 ריב' (תשיעי בליגה), 2.5 אס'
5. דירק נוביצקי
התחלנו בכך שאמרנו שגארנט לא פה כי הוא לא ראוי, ודאנקן לא פה כי הוא סנטר. אבל אחד משלושת הפאוורים הגדולים של העשור וחצי האחרונים עדיין כאן, ועדיין בין חמשת הגדולים. היה לי דיון לפני שנה בערך (נדמה לי עם עמוס לב, אולי אני טועה), בו אני טענתי שהוא ימשיך לרדת בכושר, אחרי שעונת 12-13 שלו היתה חלשה, ושהוא פאסה. בסופו של דבר, הוא עשה לי פדרר והוכיח שהוא ממש לא פאסה עדיין. אז כן, הוא לא נוביצקי של האליפות, והוא כבר לא ברמה של הגדולים באמת בעמדה, יכולת הריבאונד שלו שאף פעם לא תאמה את הגובה, המשיכה להדרדר. אבל מצד שני, זריקת הפלמינגו שלו לגמרי עדיין קיימת, וכך גם חוכמת המשחק. אז הוא משחק קצת פחות, ובקבוצה קצת פחות טובה (ובכל זאת, הוא יכול לומר שהוא שוב הוביל קבוצה לפלייאוף והוא עשה את זה בגיל 35. מרשים מאד) אבל ההתקפה עדיין שם. אולי השנה היא תיגמר, אולי לא? נראה אם למקל יהיה צד בעניין. כמה פרובינציאלי מצידי.
סטטיסטיקות: 80 משחקים כמעט מלאים. 21.7 נקודות, 6.2 ריב', 2.7 אס'. והיו חסרים לו מאית אחוז בעונשין, שתי מאיות אחוז מהשלוש ושלוש מאיות אחוז מהשדה בשביל עונה של 50-40-90. בגיל 35. כן?
4. אנתוני דייויס
אולי זאת אליפות העולם, ואולי הקפיצה המטאורית שלו שנה שעברה, ואולי לא יודע מה. אבל משום מה מתחילים לדבר עליו בתור אחד מעשרת השחקנים הטובים בעולם כבר עכשיו. ואני אומר רגע. נכון, יש לו אתלטיות שאין דברים כאלה, יש לו גוף נהדר שחובר לאותה אתלטיות ואינסטינקטים נהדרים גם בהתקפה שיודעת לקבל כדורים ולקפוץ לכדורים חוזרים בהתקפה וגם בהגנה שם הוא החוסם מס' 1 בליגה, אבל יאללה, הוא אפילו לא הוביל עדיין קבוצה לפלייאוף, ובהחלט יש לו עוד המון מה להוכיח. יש לו אולי גוף טוב יותר מאשר לגארנט היה, אבל ההשוואה אינה במקום. גארנט הצעיר היה שחקן חכם יותר, מוסר טוב בהרבה, ובכל זאת קלעי חצי מרחק טוב יותר (למרות שגם גארנט פיתח את היכולת הזאת בעיקר בשלב מאוחר יותר). שניהם לא שחקני פוסט מי יודע מה, אבל גארנט היה רכז גבוה ודייויס ממש לא. מה שיש לאנתוני דייויס זה המון דברים שמציתים את הדמיון, אבל כל עוד הוא לא ייקח קבוצה לפלייאוף זה לא יהיה יותר מזה. השנה עם רייאן אנדרסון לצידו בדואו פאוורים מופלא, ועם אריק גורדון וג'רו הולידיי בריא ושאר החבר'ה ניו אורלינס יכולה וצריכה להגיע אפילו עד השלב השני בפלייאוף אם באמת אנתוני דייויס כזה טוב. נראה אם יש לו את זה, אישית – אני לא לגמרי משוכנע.
סטטיסטיקות: 67 משחקים, 20.8 נקודות, 10 ריב' (עשירי בליגה). 2.8 חס' (ראשון בליגה), 1.3 חטיפות.
3. למארקוס אלדרידג'
בעיניי יש הבדל די בולט בין המקום הרביעי של דייויס לבין שלושת הגדולים, שם ההבדלים הם די קטנים בסך הכל. בסופו של דבר, החלטתי שאלדרידג' דווקא יהיה הפחות טוב מבין שלושת הגדולים, למרות שאני מאד אוהב את חוכמת המשחק של האיש הגדול הזה. בהתקפה, תכל'ס, יש לו את כל מה שצריך. יש לו מספיק יכולות פוסט למרות שהוא לא רנדולף או אפילו גאסול בשיאם. יש לו בעיקר יופי של קליעה מחצי מרחק שם הוא קונסיסטנטי לגמרי, ויש לו גם יכולת הבנה נהדרת של המשחק והשטף שלה, מה שגורם לו להיות גם מוסר טוב מאד, והשנה הוא גם שיפר את יכולת הריבאונד, שם אפשר בקלות להגיד שהיום הוא אחד הטובים בעולם. בכלל, הביאה השניה של טים דאנקן, משעמם אולי אפילו יותר מהמקור אבל בהחלט יעיל בהתקפה (אם כי מצטער, לא כמו המקור בשיאו, אפילו לא קרוב). המקום בו הוא אפילו רחוק יותר מהמקור הוא כמובן ההגנה, שם בהחלט יש לו עוד מה ללמוד, אולי מחברו רובין לופז. ועדיין, הוא ככל הנראה כן היה השחקן הטוב ביותר (בין עוד כמה שחקנים מצוינים) באחת הקבוצות המפתיעות של הליגה, שבסופו של דבר גם היתה אחת הקבוצות הטובות של הליגה. השנה תלמד אותנו אם הכל היה מקרי או לא. אבל לי די ברור שפורטלנד לכל הפחות תגיע לפלייאוף שוב. ואם כן, הוא האיש מס' 1 שלה.
סטטיסטיקות: 69 משחקים, 23.2 נקודות (שמיני בליגה), 11.1 ריב' (שביעי בליגה), 2.6 אס'.
2. קווין לאב
מקומו של אלדרידג' בין שלושת הגדולים, גם אומר שקווין לאב, חברו החדש לקבוצה של לברון ג'יימס הוא השחקן מס' 2 בליגה. אני חייב להודות שהסיבה העיקרית היא בגלל שהוא פשוט מצית את הדמיון. יש לא מעט פאוורים, גם בדירוגים נמוכים יותר שאשכרה הובילו קבוצות לפלייאוף, השנה או בכלל. רק כאן דיברנו על אלדרידג', נוביצקי, רנדולף ומילסאפ כשחקנים שעשו את זה השנה, ועל בוש וגאסול כשחקנים שעשו את זה בעבר. והנה מגיע קווין לאב, כבר לא כל כך מעט שנים בליגה, והוא אף פעם לא עשה את זה. אז כן, יש לו כמובן צדדים להקל. הוא משחק במערב החזק. הפוינט גארד שלו הוא כולה ריקי רוביו, ותכל'ס אין לו אף שחקן באמת טוב שמשחק לצידו. הכל נכון, ועדיין זאת בהחלט נקודה לרעתו. אולי אפילו יותר מנקודה. אבל קשה לי שלא להתלהב משחקן פשוט מלהיב יותר מאשר אלדרידג'. מסירות הפוטבול שלו, היכולת שלו להתמקם בשביל לקבל שלשה, יכולת פוסט נהדרת. חוש ריבאונד שהוא כנראה מהטובים בליגה. והעובדה שהסטטיסטיקות שלו הן בכל זאת הסטטיסטיקות הטובות ביותר של גבוה מאז אחד שאקיל אוניל, מבחינתי שמות אותו כאן. שנה הבאה הוא בהחלט כבר יגיע לפלייאוף, אבל ההיררכיה הקבוצתית, הסדר הקבוצתי, והשאלה מה יהיה מקומו האמיתי של לאב בקליבלנד המתחדשת יקבע המון. אני כבר הימרתי כאן שהוא יהיה הקלעי המוביל של הקבוצה (וכמובן הריבאונדר המוביל שלה), אבל נראה. אולי אני פשוט מחזיק ממנו יותר מדי, ואולי עד סוף השנה, אפילו דייויס יעקוף אותו.
סטטיסטיקות: 77 משחקים, 26.1 נקודות (רביעי בליגה), 12.5 ריב' (שלישי בליגה), 4.4 אס'.
1. בלייק גריפין
אם יש משהו שאני לא מבין בגריפין, זה איך שחקן שיכול להצית את הדמיון עם הדאנקים הבאמת אימתניים שלו, ולהיות מצד אחד שחקן כל כך אטרקטיבי, הוא גם שחקן כל כך לא אטרקטיבי כשהוא לא מתעופף לאנשהו. למרות שפיקפקתי ופיקפקתי, אני חייב להודות שמשחק הפוסט שלו יעיל מאד, עובדה, הוא מצליח לקחת את הכוח שלו ולסובב שחקנים בדרך לסל. אך בד בבד, יש לו גם את אחד ממשחקי הפוסט הכי מכוערים שאני אי פעם ראיתי. זה נראה כאילו הוא פשוט משחק מתחת לגובהו (ושוב עולה השאלה, איך שחקן שקופץ לשמיים יכול לשחק מתחת לגובהו. לא יודע אבל כך זה נראה). גם הג'אמפ שלו, שמשתפר משנה לשנה, והוא בהחלט טוב מאד כיום מחצי מרחק, הוא ג'אמפ פשוט מכוער. איטי, נמוך. לא יפה. אבל קשה להתעלם מזה שממש אי אפשר להשאיר אותו חופשי. בלייק גריפין שלמרות היעדרות לא קצרה של כריס פול, נתן המון משחקים פשוט מפלצתיים העונה (43 נקודות, 15 ריב', 6 אס' בהפסד למיאמי למשל) . למעשה, יהיו רבים שיטענו שהשנה היתה שנת מהפך ושגריפין עקף את פול כשחקן הטוב ביותר של הקליפרס. הבעיה היא רק שהקליפרס, קבוצה שאני חשבתי שיכולה ללכת עד הסוף די איכזבה בסופו של דבר. אולי בגלל סטרלינג, ואולי גם בגלל שגריפין פשוט לא מספיק טוב . לא יודע, אבל אני חושב שגם השנה הקליפרס היא קונטנדרית של ממש, ואם בלייק ייתן עוד שיפור קטן אולי היא אפילו תצליח להגיע לראשונה בתולדותיה (ככל שזכור לי) לגמר הליגה, ולעקוף סופית ורשמית את הלייקרס בתור הלוס אנג'לס הגדולה של העשור הנוכחי.
סטטיסטיקות: 80 משחקים 24.1 נקודות (6 בליגה), 9.5 ריבאונדים, 3.9 אס', 1.2 חטיפות.
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
