|
דיברנו על פעם בשלושה ארבעה ימים, אז יאללה.
עמדת הסקנד גארד היא ככל הנראה העמדה החלשה בליגה. בעידן שבו קובי בן 36 ולוויד יש ברכיים של בן 46, מי שהוא קונצנזוס כמעט (נראה אם גם אצלי) לסקנד גארד הטוב בליגה – המזוקן מיוסטון, הוא שחקן נזק עם הגנה בלתי קיימת. על שאר הרשימה הס מלדבר, ואין פה אפילו שחקן אחד שהוא סופרסטאר. מה כן יש לנו כאן? אולי קצת יותר מאשר חבורה של רול פליירים נחמדים אבל גם לא הרבה יותר כשאפילו החבר'ה שמובילים את הרשימה הם רק ספק אם בכלל, השחקנים הטובים בקבוצות שלהם. יותר מכך – רק שניים מעשרים הקלעים הטובים בליגה (אם כי שניהם גם בעשירייה הראשונה) הם סקנד גארדים. המקום שבו הסקנד גארדים (מלבד הארדן כמובן) כן השתפרו בדור הנוכחי הוא ההגנה, יש פה כמה בולדוגים לא רעים, אם כי יש כאן גם כמה אליסים שכאלה. בניגוד לעמדה כמו עמדת הסנטר, כאן גם אי אפשר לדבר על כך שפציעות גמרו את העמדה - נכון, יש ברנדון רוי, אבל בעיקרון דור הסקנד גארדים הקיים הוא דור חלש. השאלה היא רק כמה חלש, ועל השאלה הזאת ננסה לענות כאן
ותחילה לאזכורי הכבוד: וראש וראשון כמובן -
קובי ברייאנט: לא נכנס לרשימה כי הוא לא באמת שיחק השנה וקשה לי לדרג שחקנים שלא שיחקו השנה, אבל התחושה שלי היא שגם בגילו ואחרי הפציעה הוא עדיין יהיה טופ 5 סקנד גארד לפחות כשאני גם לא אתפלא אם הוא יהיה הסקנד גארד הטוב בליגה הדלה בסקנד גארדים. כך או כך, כולנו מכירים אותו וחבל להרחיב עליו את הדיבור.
סטטיסטיקות: נוותר. אבל הנה התחזית שלי לעונה הקרובה – 24 נקודות, 6 אס', 4 ריב'. נראה אם אני קרוב או שאני פלאש.
ג'רלד גרין – התלבטתי אם להכניס אותו ל-15 אחרי העונה המדהימה שהוא עבר כאחד משלושת שחקני הבק-קורט המצוינים של פניקס. עונה שהיתה רנסנס של ממש עבור שחקן שנמצא כבר שנים בליגה ומעולם לא השאיר חותם, ופתאום – שחקן תורם מאד, שלא לומר כמעט כוכב, בקבוצה שמתמודדת על פלייאוף במערב, אבל בסוף החלטתי שבסופו של דבר, העונה של פניקס היתה קצת מוזרה מדי, לא ברור לי אם הכל זה הורנאסק בכלל או לא, גרין גם לא התחיל משהו, ויש לכל הדבר הזה ריח של עונת שיא בודדה, ולא משהו שיביא עתיד כלשהו לשחקן הזה ועדיין, יופי:
סטטיסטיקות: 82 משחקים בהם פתח ב-48. 15.8 נקודות, 3.4 ריב' 2.5 שלשות למשחק ב 40 אחוז.
האלנים – זכור לי שפעם באחד הדירוגים, עמוס לב דירג את טוני אלן וריי אלן ביחד, אז הנה גם אני אעשה את זה. האמת היא ששניהם קצת ירדו השנה, טוני אלן למרות פלייאוף הגנתי טוב (גם התקפי עם 12.3) ב-7 משחקים מול הת'אנדר, היה קצת פחות חד השנה בהגנה בסך הכל וירד לספסל לא מעט. ולגבי ריי אלן, למרות שקשה להגיד שנעלם והוא עדיין ידע לתקוע שלשות כואבות כשצריך – הוא היה עוד מעט פחות דומיננטי מאשר בשנים קודמות, מה שהגיוני לגבי שחקן בן 40 שספק גדול אם בכלל ישחק שנה הבאה (ובכל זאת קלע כמעט 10 למשחק בפיינאליסטית הליגה). כך או כך, שניהם אזכורים של כבוד
טוני אלן – רק 55 משחקים כשרק בחצי מהם הוא גם פותח. 9 נקודות למשחק
ריי אלן – 73 משחקים, 9.6 נקודות בפיינאליסטית כאמור, 1.6 שלשות ב(רק) 37.5%
ג'יי ג'יי רדיק – יכול להיות שאפילו מגיע לו מקום ב-15 לאור הפלייאוף הסביר ומעלה שהוא עבר, אבל בסופו של דבר הקלעי המובהק הזה נתן עונה פציעה מדי בשביל לדעת ובגלל שהוא גבולי השארתי אותו בחוץ. למרות זאת, האיש הזה שהיה בספק אם בכלל יהיה שחקן, בהחלט נראה כמו שחקן בכל פרמטר שאפשר, כולל אפילו בהגנה. שחקן קבוצתי אינטליגנטי וקלעי פנומנלי שכנראה לעולם לא יהיה רול פלייר, אבל עוד יכול להיות רול פלייר של קבוצה אלופה.
סטטיסטיקות: 35 משחקים בלבד, 15.2 נקודות, 2.1 שלשות ב 39.5% ומספרים לא רחוקים מכך גם בפלייאוף
אריק גורדון: חבל קצת שמישהו שפעם היה אחת ההבטחות הגדולות לעמדה, נפצע קצת יותר מדי, ולעולם כנראה לא יהיה שחקן מוביל של ממש. כולל השנה, בה לא הצליח להוביל את ניו אורלינס לצידו של אחד הגבוהים הטובים בעולם למשהו. השאלה לגביו היא בעיקר האם הוא יצליח להמשיך להיות סקנד גארד תורם ואולי אפילו רול פלייר בקבוצה מצליחה, כמו שניו אורלינס מאיימת מאד להיות השנה. והתשובה לכך לדעתי היא שבהחלט סביר להניח. ולכו תדעו, אם חדגבה, אנדרסון וניו אורלינס המתחדשת עוד תגיע רחוק כפי שהיא מאיימת, אולי הוא כן ימצא את עצמו ברשימה הזאת בשנה הבאה:
סטטיסטיקות: 64 משחקים, 15.4 למשחק, 3.3 ריב'. 1.6 שלשות ב 39 אחוז
ונקנח בשני הצעירים:
ויקטור אולדיפו – אחד הרוקיז הטובים של העונה האחרונה, היה חלק מצמד הסקנד גארדים החביב עד מאד של אורלנדו. הבעיה היא שלמרות ההבטחה, אני באמת לא יודע אם הפוטנציאל שלו גבוה יותר מאשר זה שחלק איתו את התפקיד באחת הקבוצות החלשות בליגה. אבל הוא ארוך יותר, קצת יותר אתלטי, ושחקן הגנה עם פוטנציאל, מצד שני קלעי לא מדהים. השנה הוא יוביל את המג'יק או שלא. אם הקבוצה תגיע לשלושים נצחונות זה יהיה הישג עצום והוא האיש שיכול לגרום לה לכך.
סטטיסטיקות: 13.8 נקודות, 4.1 ריב', 4.1 אס'. 1.6 חטיפות (16 בליגה)
אנדרו וויגינס – לא יודע אם סקנד גארד או סמול פורוורד, אבל בהנחה שג'בארי הוא 3 מובהק, נגיד שוויגינס הוא 2. אין לי מושג איך הוא יהיה, אבל זה בכל זאת הבן אדם עם ההייפ הכי גדול מאז לברון, אז אולי הוא יהיה ממש טוב, ואולי גם לא. כך או כך, זאת תהיה עונה בה יהיו עליו המון זרקורים.
ומכאן לרשימה:
15. ארון אפללו –
אני לא אוהב במיוחד את השחקן הזה שהוא בעיניי סוג של התגלמות של בינוניות. כל פעם שאני רואה אותו קשה לי קצת להתעלם מזה שהכל נראה אצלו קצת מקרי, החדירה בינונית, הוא בהחלט יודע להתמקם בשביל לקבל כדור אבל נהנה גם מכדורי זבל או כסוג של ריזורט התקפי סביר אבל לא גדול. לא רואה אותו אי פעם אפילו קרוב למישהו שיכול להוביל קבוצה למשהו כגו-טו גאי, וגם ההגנה, נחמדה אולי, אבל לא מדהימה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא בכל זאת היה המנטור של אולדיפו השנה, שהוא בכל זאת אחד הסקנד גארדים שקולעים הכי הרבה בליגה, שהוא השחקן עם אחוזי השלוש הכי טובים בכל הרשימות שיהיו לי כאן (יותר מקארי, ושישי בסך הכל בליגה) ושבכל זאת יש לו לא מעט כלים התקפיים. מצד שני, חרא של קבוצה עם המון ואקום, וכשהוא שיחק בקבוצות עם קצת פחות ואקום (לא שהן היו קבוצות גדולות במיוחד, עם כל הכבוד לדנבר) הוא לא נראה כמו הרבה יותר מאשר שחקן חמישייה גבולי. עכשיו הוא חוזר לדנבר בטרייד שהרים כמה גבות, ובעיניי (במיוחד אם גאלינרי יהיה בריא וטוב) הוא יחזור להיות עוד שחקן תורם ולא יותר. אבל השנה הוא היה שחקן של 18 נקודות בחרא קבוצה, וזה מספיק בשביל להיכנס למקום ה 15 ברשימה הבינונית הזאת:
סטטיסטיקות: 73 משחקים, 18.2 נקודות, 3.6 ריב', 3.4 אס', 1.8 שלשות ב 43 אחוזים מצוינים ובכלל 46 אחוזים טובים מאד מהשדה. אבל כאמור, לא נראה לי שזה יותר מואקום מוחלט, וממה שראיתי, גם קשה לי להאמין שקבוצות בכלל התייחסו יותר מדי לאורלנדו במאמץ ההגנתי שלהם.
14. דיון וויטרס -
לקליבלנד יש את ארגיואבלי השחקן הטוב בעולם, ארגיואבלי אחד מארבעת הגבוהים הטובים בעולם, ומי שהיה אצלי הפוינט גארד השביעי בתבל, אבל האמת היא שיש להם גם סקנד גארד לא רע בכלל, ובעיקר כזה שנמצא בקו עלייה והוא עם פוטנציאל גדול מאד. אחד השחקנים היותר חזקים ברשימה הזאת, כשלמרות הפריים הנחמד מאד, הוא גם אתלט מצוין של ממש ובהחלט יודע לנצל את שתי היתרונות האלה בהתקפה. למעשה, יש לו המון דברים חוץ מאשר ראש שכרגע יודע לנצל את כל הדברים. יש לו פוטנציאל הגנתי עצום גם אם כרגע הוא לא ממש מאופס שם, הוא בהחלט מהווה איום של ממש מהשלוש גם אם הוא עדיין לא יציב לגמרי (אבל בהחלט משתפר). עם הגוף שלו הוא פוטנציאל אול אראונדר אבל הוא לא מביא את זה לידי ביטוי בכלל. הוא לא השחקן הכי קבוצתי בעולם, דבר שיהיה חשוב מאד בקבוצה עם כל כך הרבה כוכבים ועדיין הוא בטח יהנה מהכדורים של לברון, שלא לומר מכך שאף מאמן בצד השני לא הולך לסמן דווקא אותו בשנה הקרובה. והוא בהחלט יכול ויודע להעניש. הסטטיסטיקות יירדו כי ככה זה כשאתה משחק לצד מיליון סופרסטארים, אבל הוא לא החוליה החלשה כאן, רחוק מכך – עוד שיפורון בקליעה, עוד שיפורון באיפוס ההגנתי, והוא בהחלט יכול לקחת תפקיד חשוב מאד בקונטנדרית של ממש.
סטטיסטיקות: 70 משחקים, 15.9 נקודות, 3 אס', 1.3 שלשות ב 37 אחוזים חביבים.
13. ג'ימי באטלר
אני אוהב את שחקנים מהסוג שלו. לא פלאשי באף מקום, וכנראה אף פעם לא יהיה אולסטאר או משהו כזה (מקסימום שימו אותו באיזו אורלנדו כזו, ואולי הוא יהיה אפללו) אבל שחקן קבוצתי נהדר ושחקן הגנה מצוין, אולי הטוב בעמדה. וכן, גם הצד הזה חשוב. בניגוד לחבר'ה אחרים ברשימה הזאת מדובר בשחקן (חשוב) שאשכרה משחק בקבוצה טובה ואף משחק בה הרבה (שני בכל הליגה אחרי מלו, בדקות למשחק). הוא כנראה אף פעם לא יככב ברשימת המהלכים של העונה ויש סיכוי טוב שרוב המהלכים שתזכרו ממנו בכלל יהיו הגנתיים, אבל צריך גם כאלה. שחקן קבוצתי הרבה יותר מאשר רוב החבר'ה האחרים כאן, אול אראונדר טוב יותר. ואפילו שחקן שהוזכר בנשימה אחת עד לפני כשנה עם חבר'ה כמו פול ג'ורג' וקאווי לאונרד. ספק 2, ספק 3, החלטתי לשים אותו דווקא כאן ולמרות קליעה לוקה בחסר. השאלה שלו לעתיד היא מה יהיה הטיקט שלו, כרגע זה נראה הרבה יותר כמו טוני אלן (אולי משופר וגבוה יותר) מאשר משהו אחר, אבל אולי הוא יחזיר לעצמו קצת מהקליעה שאבדה לו בשנה האחרונה ואולי גם יפתח עוד מוב או שניים. אני בספק, אבל גם בלי זה היכולות ההגנתיות שלו, החטיפות והריבאונדים מספיקים למקום ה-13.
סטטיסטיקות: 67 משחקים, 13.1 נקודות, 4.9 ריב', 1.9 חטיפות (4 בליגה), אבל רק שלשה למשחק ב 28 אחוזים חלשים מאד ורק 40 אחוז מהשדה.
12. ווסלי מת'יוס –
יותר מפעם אחת השנה, דווקא הוא ולא אלדרידג' או לילארד הוביל בסקורינג את הקבוצה המצוינת של פורטלנד. אני אוהב את מת'יוס שברור שבסופו של דבר הוא שחקן עם פריים סביר בהחלט, אבל אתלטיות שלו קצת בינונית ואף פעם לא חשבתי שמדובר בשחקן עם כשרון גדול במיוחד, אבל יש לו דבר אחד שלקודמיו ברשימה אין בהכרח – אינסטינקט התקפי אמיתי, הוא יודע להתמקם מצוין, הוא מסוגל לקלוע מכל טווח, עם או בלי תנועה, הוא יודע לנצל כדורי זבל. הוא לא חודר גדול, הכדרור שלו ככה-ככה והוא לא גו-טו גאי, וגם לא יהיה, אין לו גו-טו מוב וספק אם אי פעם יהיה. אבל הוא תמיד יעניש כשהוא יכול. רול פלייר מושלם בצד ההתקפי, וסביר בהחלט גם בצד ההגנתי. בסופו של דבר, היה חלק אינטגרלי מקבוצה שלחלקים לא מעטים מהעונה נראתה כמו קונטנדרית אמיתית ושבסופו של דבר מציבה חמישייה מופלאה ומעט מאד פרט לכך. אבל הוא חלק אינטגרלי מאותה חמישייה מופלאה, וזה בהחלט נאה.
סטטיסטיקות: 82 משחקים מלאים, 16.4 נקודות, 2.5 שלשות ב 39 אחוז.
11. קווין מרטין
עוד אחד שאני לא אוהב במיוחד. וברצינות, כמה כבר אפשר לאהוב שחקן שלא מתאמץ בכלל בהגנה ושיש לו את אחת הזריקות הכי מכוערות בהיסטוריה (וכנראה הכי מכוערת לשחקן שקליעה זה הפאקינג טיקט שלו). וטרן שנמצא כבר מספיק שנים בליגה ועבר כבר מספיק קבוצות ומספיק דברים ומעולם לא היה יותר מדי. אפילו באוקלהומה כשהוא החליף את הארדן ולכאורה הגיע לסיטואציה מושלמת הוא תכל'ס לא היה משהו. אבל הוא חייב להיות ברשימה הזאת כי בסופו של דבר, את מה שהוא הספיק לשכוח, חלק גדול מהרשימה עדיין לא למד. הוא יודע בדיוק איפה להתמקם בשביל לשים את הג'אמפ המכוער שלו, הוא יודע איך לחדור כשצריך למרות אתלטיות בינונית ומעט יחסית עוצמה. והוא היה הקלעי השני בטיבו בקבוצה שבכל זאת התמודדה כמעט עד הישורת האחרונה על מקום בפלייאוף במערב החזק. הוא לא אחד שמתאמץ באף אספקט של המשחק (למעשה גם בהתקפה כשחושבים על זה). לא מעניין אותו ריבאונד, הוא לא אגואיסט אבל קשה לקרוא לו שחקן קבוצתי במיוחד. הוא בא, דופק כמה שלשות ועוד כמה סלים מקריים והולך הביתה. הוא שחקן שאני אמור לאהוב, שחקן שכל כולו ההתקפי זה שכל ויכולת להבין את היריב אבל העובדה היא שאני לא, אולי בגלל שהוא היה יכול להיות הרבה יותר ממה שהוא ובסופו של דבר הוא סתם עוד אחד. ובכל זאת, בהחלט מספיק בשביל הרשימה הזאת.
סטטיסטיקות: 68 משחקים, 19.1 נקודות, 1.7 שלשות ב 39 אחוזים וגם 89 אחוזים מצוינים מהעונשין.
10. לאנס סטיבנסון
אני חייב להגיד שחשבתי שהוא יהיה גבוה יותר. למעשה, בחלקים מסוימים מהעונה היה נראה כאילו שהוא טופ 5 סקנד גארד לפחות, ויכול להיות שעדיין יש כאלה כאן שיחשבו כך. אבל העובדה היא שהחוזה שהוא קיבל לא היה חוזה מקסימום, ושלמרות שלכאורה הוא השחקן הכי תורם שיש בכל הצדדים של המגרש, ולכאורה גם המספרים מוכיחים את זה. למעשה, כנראה שמדובר בסרטן של חדר הלבשה ובכלל שחקן עם תרומת נטו שעלולה אפילו להיות שלילית. אבל מה שכן יש לאיש הזה, במיוחד אם הוא יסדר את הברגים בראש (ולא יהפוך להיות רון ארטסט, מטה וורלד, פנדה פריינד 2.0) זה כל כך הרבה. אולי השחקן הכי חזק ברשימה הזאת, אולי שחקן ההגנה הכי טוב ברשימה הזאת (שבמשך רוב השנה גם חשבתי שהוא שחקן ההגנה של השנה, למרות סיום חלש). ריבאונדר מצוין, חודר של כוח שיודע גם לקלוע כשצריך אם כי זה כמובן לא הטיקט שלו. דיסטריביוטר נהדר שיודע בהחלט לרכז את המשחק ועשה את זה המון בשנים האחרונות לצידו של פול ג'ורג' (עם כל הכבוד לג'ורג' היל ולפוינטים התורנים האחרים). שחקן שיכול להגיע לטריפל דאבל בקלות כשהכל מסודר. וגם שחקן של נזק, שחקן שיכול להיזרק ממשחקים חשובים, שחקן שמשתמש באמצעים הכי מלוכלכים בשביל לעשות את הדברים שלו עד שהוא נמאס על עצמו ועל אחרים. וחבל, כי רון ארטסט כבר היה אחד ולא צריך עוד. פשוט חבל. השנה בשארלוט, קבוצה שאני מחבב וחושב שהיא בעלת פוטנציאל עצום תהיה שנת שאלה גדולה בשבילו, האם הוא יכול להיות אולסטאר בקבוצה שיכולה להגיע עד לגמר המערב לדעתי. או שלא. המיקום שלו ברשימה כנראה אומר שאני לא כל כך אופטימי.
סטטיסטיקות: 78 משחקים. 13.8 נקודות, 7.2 ריבאונדים, 4.6 אס', 1.1 שלשות ב 35 אחוזים סבירים ובעיקר 49 אחוזים טובים מאד מהשדה.
9. ג'מאל קרופורד –
אפילו לא שחקן חמישייה, ובכל זאת אחד מעשרת הסקנד גארדים הטובים בעולם (אם כי יהיה עוד אחד כזה, בהמשך הרשימה). אינסטנט אופנס בקבוצה שממש צריכה אינסטנט אופנס, הוא הגיע לקליפרס והפך להיות אחד השחקנים החשובים בקבוצה בה משחקים הארגיואבלי פוינט הטוב בעולם והארגיואבלי פאוור הטוב בעולם. הניסיון למען האמת רק השביח את השחקן הזה שתמיד היה קלעי אקספלוסיבי והוא עדיין. קלעי שלשות בחסד עליון. לא ילד בכלל ועדיין מסוגל לקלוע מכל בלטה על המגרש. חודר מצוין שיודע לנצל היטב כל חולשה של היריב בהגנה, גם בגלל אתלטיות עדיפה בדרך כלל, אבל גם ובעיקר בגלל ניסיון עדיף בדרך כלל. גוף מספיק גדול בשביל לקחת פוינט גארדים חלשים עד לסל בקלות ראויה לציון, אורך אדיר לעמדה, יכולת התמקמות מצוינת, קילר אינסטינקט. ועדיין, לא נעשה צעיר יותר, שחקן הגנה גדולה הוא כבר לעולם לא יהיה, ובפלייאוף האחרון הוא ממש לא היה משהו, שזה חבל לאור העובדה שהוא נתן את אחת העונות האישיות הטובות ביותר שלי בקריירה בת 14 שנה. יתכן וכשמסמנים אותו קצת יותר קשה לו, אבל אולי בגלל זה הוא השחקן השישי האולטימטיבי. שחקן שברגע שלא יסמנו אותו, ימטיר עליך 35 נקודות מבלי להניד עפעף.
סטטיסטיקות: 69 משחקים (רובם מהספסל, 24 פעמים בחמישייה), 18.6 נקודות, 3.2 אס', 2.3 שלשות ב 36 אחוז וגם 87 אחוזים מהעונשין.
8. ג'ו ג'ונסון
אני אוהב את הבחור עוד מימי פניקס. ואתם יודעים מה, למרות שבאטלנטה הוא בנה לעצמו שם של חסר ביצים, אני לא בטוח שהשם הזה מוצדק. אני זוכר לפחות סדרת פלייאוף אחת טובה מאד עם אטלנטה, והשנה עם ברוקלין הוא נתן עוד אחת, למעשה הוא נתן שתי סדרות פלייאוף די פנומנליות והוכיח שהוא היום, כנראה, השחקן הכי טוב בקבוצה הזאת למרות כל השמות הגדולים האחרים. גם הוא כמו כל הקבוצה, נהנה (או שלא, מספרית) מהרוטציה הרחבה עד מאד של ג'ייסון קיד. אבל כשהגיע הפלייאוף והוא קיבל דקות הוא החזיר נהדר. אני אוהב אצלו את הכדרור הנמוך שהוא אולי לא מהיר במיוחד, אבל מרהיב ומצוין. אני אוהב את העובדה שהוא יודע לסחרר יריבים בדרך לסל כשהוא חלש יותר, למרות שבדרך כלל הוא למעשה חזק יותר. אני אוהב את העובדה שלמרות שהוא חזק יותר, החדירות שלו הן חדירות של אלגנטיות הרבה יותר מאשר של כוח. אני אוהב את העובדה שיש לו משחק פנים-חוץ מהטובים במשחק. אני אוהב את העובדה שהוא אחד המוסרים הטובים יותר ברשימה הזאת ושחקן שלמרות שהאיכויות ההתקפיות שלו טובות יותר מאשר הרוב המוחלט של הליגה, בכל זאת הוא שחקן די קבוצתי (ולפעמים אולי יותר מדי נעלם על חשבון הקבוצה, תלוי בסיטואציה). אבל אני לא כל כך אוהב את ההגנה הלוקה בחסר, את העובדה שהוא כן היה קצת שודד בטריינינג ושלפעמים הוא נעלם לתקופות ארוכות מדי. הוא כל כך אנמי לפעמים וכל כך לא אנמי בפעמים אחרות. אני לא מבין אותו אבל בסופו של דבר, נראה לי שאני יותר אוהב אותו משלא.
סטטיסטיקות: 79 משחקים, כשבכולן פתח בחמישייה. 15.8 נקודות, 3.4 ריב', רק 2.7 אס' השנה, 2.1 שלשות ב 40 אחוז נהדרים. התעלה כאמור בפלייאוף וקלע בשתי סדרות 21.2 עם 3.8 ריבאונדים ו 41.5 אחוז מהשלוש.
7. מנו ג'ינובילי –
ומשחקן שאפשר לאהוב או שלא, לשחקן שפשוט אי אפשר שלא לאהוב. אלוף. ואחרי שהיו כאלו שהספידו אותו בסוף העונה הקודמת הוא חזר בעונה האחרונה ובעיקר נתן כמה סדרות פלייאוף לפנתיאון. אחד מהקילרים הגדולים בתולדות המשחק, תמיד יודע לתקוע את השלשה ברגע הכי כואב. אחד המוסרים הכי מרהיבים שאני מכיר, אחד החודרים הכי מרהיבים שאני מכיר. והמדהים הוא שהוא יודע לעשות את זה גם כשהוא מתקרב אוטוטו לגיל 40. למרות שהוא לא היה השחקן החשוב ביותר של הספרס, ספק גדול (למעשה די בטוח שלא) אם הספרס היו לוקחים עוד אליפות בלי הערך המוסף כל כך שלו. וגם אם ההגנה, מקום שבו הוא מעולם לא הצטיין, דעכה עוד קצת השנה (לא שזה כל כך קריטי כשיש לך את לאונרד ואת דני גרין) וגם אם הוא בכל זאת כן איבד עוד צעד (אבל לפחות היה בריא, כך שעדיין זה צעד אחד יותר מאשר לרוב האחרים) וגם אם הוא באופן די ברור מתקרב לסיום הקריירה שלו, מדובר בקריירה מדהימה מדהימה מדהימה. איש נערץ ובצדק.
סטטיסטיקות: 68 משחקים, כמעט כולן מהספסל, 12.3 נקודות, 4.3 אס', 47 אחוזים מהשדה וגם 1.3 שלשות ב 35 אחוז מהשלוש. בפלייאוף קלע 2 נקודות יותר למשחק וחצי שלשה יותר למשחק ב 39 אחוז.
6. מונטה אליס –
דירק נוביצקי נראה קצת אבוד מול הספרס ברגעים מאד ארוכים מסדרת השבעה משחקים שלהם העונה, אבל באותם רגעים מונטה אליס לא היה אבוד. האיש החתולי הזה עם ההגנה הכמעט לא קיימת הוא מכונת התקפה משומנת כמעט בכל אספקט. הוא חודר חתולי ומקסים, אדיר בדריבל, גם אם איבד קצת מהאתלטיות שהיתה לו בתחילת הקריירה בגלל פציעות ועדיין הוא אתלט טוב בהרבה מהממוצע. הוא קלעי קטלני ממש, אם כי יותר דווקא מחצי מרחק בתנועה שהרגה את הספרס (ואין ספור קבוצות אחרות בעשור האחרון בליגה), יש לו קילר אינסטינקט כשצריך. הרבה יותר סקנד גארד מאשר פוינט גארד למרות שבהחלט יודע לשחק גם כרכז וככזה הוא יודע למסור (למרות שקשה לי לומר שהוא לא אגואיסט לפעמים ונכנס לסטריק של "אני קולע עכשיו ולא מעניין אותי כלום") אז למה הוא תמיד היה שחקן של קבוצות קטנות? לא יודע. אם כבר יש לו קריירה שמזכירה קצת את זו של ריי אלן בעשור הראשון לחייו (כלומר מילווקי וסיאטל), שחקן מצוין וקטלני בקבוצות קטנות עד בינוניות. האם זה אומר שעוד יש לו עדנה? יתכן, היה מבחינתי יכול להיות מאד מעניין ומרענן לראות את אליס בקונטנדרית, ואני מאמין שהוא יכול להיות שחקן שלישי ברמתו בקבוצה אלופה, אבל עד היום לא ניתנו לו ההזדמנויות. הלוואי ועוד יינתנו. צריך לשפר מעט את הקליעה משלוש כי לא תמיד תהיה לו האתלטיות לחדור או לקחת צעד פנימה. בשנים האחרונות הוא גם בריא לגמרי ואם רק ימשיך כך, אולי עוד נראה ממנו המון, הלוואי.
סטטיסיקות: 82 משחקים מלאים (בפעם השניה ברציפות בקריירה), 19 נקודות, 5.7 אס', 1.7 חטיפות (11 בליגה), אבל רק 0.8 שלשות ב 33 אחוזים.
5. בראדלי ביל –
אולי הוא עדיין לא שם לגמרי, אבל התחושה היא שמדובר באחד הכוכבים הגדולים הבאים של הליגה. הפלייאוף האחרון עם הוויזארדס הוכיח את זה, כשאמנם ננה נתן משחקים טובים וג'ון וול בכלל הוביל אבל ביל קלע את השלשות וידע להכאיב תמיד כשצריך, ולא בכדי וושינגטון עברה סיבוב, כשלביל יש מניות רבות מאד בעלייה הזאת. הוא ווול הם הצמד היחיד שמעמיד תחרות לצמד הגארדים הטוב בליגה מגולן סטייט, והאמת היא שלא בטוח שהם לא יעקפו אותם השנה, בעיקר בגלל גודל עדיף. כרגע ביל הוא עדיין לא השחקן הפיזי שהוא יכול להיות אם הוא ינצל את הגודל שלו אבל כך או כך, כרגע הוא בעיקר קלעי שלשות מצוין. אחת השלשות היפות במשחק, גבוהה, אלגנטית, שחרור מהיר מאד. כמובן שלא מזיקה לו העובדה שהוא משחק לצד אחד הדיסטריביוטרים הטובים בליגה, אבל הוא גם יודע לייצר לעצמו קליעה משלוש או מחצי מרחק בדריבל, וזאת תכונה שעוד תשרת אותו המון בהמשך. צריך לשפר קצת אספקטים בהגנה, וגם החדירה שלו לא מדהימה כרגע (וספק אם תהיה למען האמת), אבל הקליעה הפנומנלית שלו צריכה להשאיר אותו בצמרת הסקנד גארדים של הליגה במשך שנים. תנו לקבוצה שלו קצת יכולות מתחת לסל, והשמיים הם הגבול עבור וושינגטון. יהיה פצוע בתחילת העונה, אבל אני מניח שאין סיבה שהוא לא יחזור, ובגדול.
סטטיסטיקות: 73 משחקים, 17.1 נקודות, 3.7 ריב', 3.3 אס', 1.9 שלשות למשחק ב 40 אחוז מהשדה
4. דווין ווייד –
עצוב, אבל אחת הסיבות שבגללן עמדת הסקנד גארד היא חלשה, היא בגלל שוויד רק במקום הרביעי ברשימה הזאת. הוא עדיין האלגנטי מכולם, הוא עדיין יודע לעשות דרים שייק כפי שאף סקנד גארד לא ידע לעשות (ואף סנטר חוץ מהאיש שהמציא את התנועה), הוא עדיין יודע לשנות מהירות כפי שמעטים מאד יודעים לעשות, ובשנים האחרונות הוא למד גם לזרוק רק זריקות שייכנסו כשהאחוזים שלו משתפרים ומשתפרים, למעשה אחוזי השדה שלו פשוט מפעימים לשחקן שקולע הרבה, ובכלל. אם רק היה משחק 82 משחקים הוא אולי היה מטפס עד המקום הראשון ברשימה הזאת. הבעיה היא שהוא פספס כשליש ממשחקי העונה הרגילה בשלוש העונות האחרונות, וזאת רק בעיה אחת. הבעיה השניה היא שלפחות השנה ולמרות שלפעמים היה נראה שלא, העובדה היא שזה מתחיל להשפיע עליו גם בפלייאוף. מול הספרס הוא בעיקר נראה זקן שכבר לא מסוגל אפילו להסב חצי מהנזק שהוא היה עושה פעם. אז נכון שהשכל והתנועות והאלגנטיות, ולפעמים גם קילר אינסטינקט נדיר במיוחד מהשלוש עדיין מהווים איום של ממש אבל... השנה יהיה מאד מעניין לראות אותו בלי לברון. הלוואי ויצליח לשחק 70 משחקים תוך כדי שהוא חוזר לפורמה של סוף העשור הראשון, רגע לפני שלברון הצטרף למיאמי. אבל אני בספק גדול, ואני מניח שגם הוא בספק כזה. אבל לפנטז תמיד אפשר. אלגנטיות, שכל, ניסיון. הכל חוץ מאתלטיות וברכיים.
סטטיסטיקות: 54 משחקים בלבד, 19 נקודות, 4.5 ריב', 4.7 אס', 1.5 חטיפות, 54.5% מדהימים מהשדה(שמיני בליגה, הגארד היחידי בעשרים הראשונים) גם אם הוא לא ממש קולע (או זורק) מהשלוש.
3. דמאר דרוזן
אני לא לגמרי משוכנע על הבחור הזה, לא יודע איך לאכול אותו לגמרי. אבל יש כמה דברים שברורים אצלו לגמרי. והראשון הוא שמדובר באחד השחקנים הכי יצירתיים היום בליגה, ואולי השחקן היחיד שמזכיר בתנועות ההתקפיות שלו וביצירתיות שלו בחדירה חבר'ה כמו מייקל וקובי. אין לו את פלג הגוף העליון ואת העוצמה שלהם (ולמעשה גם לא את האתלטיות שלהם) אבל יש בו בהחלט משהו שמזכיר אותם. יש לו אפילו קצת מהפוסט אף והפייד אוויי שהיה לשניים האלה. אחת מהבעיות הגדולות של הרשימה הזאת, היא שאין כאן אף שחקן שלם או קרוב לכך. אבל בעיניי אם נרכיב אותו יחד עם זה שנמצא קצת מעליו (עוד מעט) ברשימה יש מצב שכן יהיה כאן שחקן מושלם אחד. כשחקן הגנה הוא טוב יותר מרוב הרשימה גם אם לא גדול כמו השניים שאליו השוויתי אותו בשיאם (ואפילו לא קרוב) אבל הגפיים הארוכות והאתלטיות בהחלט עוזרות לו שם. הקליעה שלו אמנם לוקה בחסר, אבל הדמיון ההתקפי מחפה על כך ויותר מכך. ובסופו של דבר, אם הזכרנו שניים מהבק-קורטים הגדולים של התקופה, הרי שגם דרוזן את לאורי הם בק-קורט מצוין ממש ודי צעיר (במיוחד דרוזן כמובן). השנה גם בשל חוסר ניסיון, הם אמנם כשלו בסיבוב הפלייאוף הראשון אבל עשו זאת אחרי עונה מצוינת. בעיניי עצם העובדה שדרוזן הוא הכוכב באחת הקבוצות הטובות במזרח והוביל קבוצה לפלייאוף. דברים שחבר'ה כמו לאב למשל לא עשו (או אחרים בעבר) בהחלט עומדת לזכותו. יהיה מעניין לראות אם גרף השיפור ימשיך, ואיזה עוד מהלכים התקפיים הוא ימציא. לא קובי, אבל מי כן?
סטטיסטיקות: 79 משחקים, 22.7 נקודות (9-10 בליגה), 4.3 ריב', 4 אס', רק 0.8 שלשות ב 30.5 אחוזים אבל כאמור לא על זה הוא בונה את המשחק שלו.
2. קליי תומפסון –
חולשת הסקנד גארדים? סטף קארי טוב באופן מובהק מתומפסון ובכל זאת הוא רק שלישי מבין הפוינט גארדים, תומפסון הוא שני מבין הסקנד גארדים וזה אומר המון. קליי תומפסון כשחקן עונה על שאלה שתמיד עניינה אותי – מה היה קורה לו רג'י מילר היה מסוגל לשחק הגנה. אז אמרנו לאורי ודרוזן, אמרנו ביל ווול, אבל צמד הגארדים הגדול מכולם היום הוא קליי תומפסון וסטף קארי. קליי באופן אישי, קלע יותר שלשות מכל אחד אחר בליגה שלא קוראים לו סטף קארי. יש לו את אחת הזריקות הכי יפות שאני מכיר והוא עושה את זה באחוזים פנומנליים. הוא שומר מצוין על עמדות 2 ו-3 בגלל שילוב מצוין של אתלטיות וגובה. וכמו שכתבתי לגבי דרוזן, אם היינו מאחדים בין שני השחקנים האלה היה כאן סופר סופר סטאר. כך או כך, זה רק אולסטאר, אבל זה עדיין טוב. הבעיה של גולדן סטייט היא שעם כל הכבוד לשני הסקנד גארדים בלי קצת בשר שאפשר לסמוך עליו בפלייאוף (בוגוט, אני מדבר עליך) היא לא תגיע לכלום, אבל הבסיס שם. והבסיס הזה מהווה מבחינתי את הסיבה בגללה הווריורס של היום היא הקבוצה האהובה עליי בליגה. איך אפשר שלא. אגב, למה אני מעדיף אותו במקצת על פני דרוזן? הגנה קצת עדיפה, קבוצה קצת יותר טובה, אבל זה באמת היה פוטו פיניש בין השניים.
סטטיסטיקות: 81 משחקים, 18.4 נקודות, 2.8 שלשות למשחק ב 42 אחוזים (תשיעי בליגה. אפרופו, הידעתם שספנסר הוז עשירי (???)
1. ג'יימס הארדן
שמתי לב שלגבי חלק גדול מהרשימה פתחתי בכך שאמרתי שאני אוהב או לא אוהב את השחקן. במקרה הזה, לא אוהב אותו. לא בגלל שאין לו צעד ראשון באורך קילומטר וחדירה אולי מעט פחות יצירתית אבל טובה ואתלטית יותר מאשר זו של דרוזן. כי יש לו. לא בגלל שאין לו יכולת קליעה שהלוואי שהיתה לחצי מהשחקים פה, כי יש לו. בסטפ בק, בקאץ' אנד שוט, במה שלא תרצו. הוא גם יודע למסור זה ברור. אבל כשמדברים על העובדה שהעמדה הזאת לוקה, הוא דוגמה בולטת מאד לכך. כי (1) הוא אולי יודע למסור, אבל קשה להגיד שהוא לא אגואיסט מהתחת בדרך כלל (2) יש סיכוי טוב שהוא שחקן ההגנה הגרוע בהיסטוריה, שזה חבל במיוחד לאור העובדה שהפוטנציאל ההגנתי שלו די גבוה ושבאוקלהומה הוא בהחלט שמר. למעשה, יש סיכוי טוב שהסקנד גארד הטוב ביותר היום בעולם הוא יותר נזק (הגנתי) מתועלת (התקפית). ועדיין הוא ראשון, הוא ראשון בגלל שכשדיברתי על השילוב המדהים שהיה יכול להיות לו דרוזן וקליי תומפסון היו מגולמים בשחקן אחד, אז השילוב הזה קיים (כמעט) בג'יימס הארדן ברמה ההתקפית. אין כמעט שום דבר שאין לו. ובנוסף הוא גם יודע לסחוט עבירות יותר טוב מכל אחד, ולקלוע אותם מצוין. הבעיה היא שעד כמה שהוא מוכשר ומצוין, הוא חושב שהוא יותר מוכשר ומצוין ממה שהוא, וזה מה שגורם לו לזלזול ההגנתי, וזה מה שגורם לו לאחוזים שהיו יכולים להיות טובים יותר, וזה מה שגורם לו לכך שכוכב של ממש, הוא כנראה לעולם לא יהיה.
סטטיסטיקות: 73 משחקים, 25.4 נקודות (חמישי בליגה), 4.7 ריב', 6.1 אס' (16 בליגה), 1.6 חטיפות (17 בליגה), 46 אחוזים מהשדה ו- 2.4 שלשות ב 37 אחוזים מהשלוש
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
אמצעים הכי מלוכלכים? נזק? נמאס על אחרים? עשית אותו שילוב של וייד עם ארטסט עם מרבורי, על סמך משחק אחד שהוא הציק ללברון. תראה לי עוד משחקים שהוא מראה את מה שייחסת אליו, עד אז זו הגזמה פראית שלא קשורה לשחקן.
