טקסט מדהים שצויץ (כציטוט) בטוויטר של בחורה בשם מיכל בהגן (אם אני מבטא נכון את השם).הטקסט הזה מייצג בצורה כמעט מצמררת את הביביזם המשיחי ואת הסנטימנט הרגשי שיש לקהל הביביסטים, אותו סנטימנט שאבישי בן חיים חוזר ומזכיר.
לא יודע מי כתב את זה, לא מדובר בבור ולא ברור אפילו אם מדובר בבנאדם דתי (הטקסט הוא חילוני בטבעו) אבל התיחסות משיחית כזאת לבנאדם חי, אני לא חושב שראיתי בחיים.
גם אם ביבי יוצא אשם בכל סעיפי האישום וגם בעוד שמונה אישומים פליליים, אני לא חושב שמשהו בתמיכה בו ייפגע.
מיכל בהגן בחשבון הטוויטר שלה כתב:
שיר הלל.
ישבתי עם כמה ימנים טובים, לפני כמה ימים. ובין השבחים והכאב, אמרתי להם, צריך להגיד תודה על מה שיש.
כשהפרקליטות והמשטרה פתחו את הסזון המודרני ב2017 ויצאו שלופי עטים וקלשונים לבלפור, הם חשבו שכמה חודשים וזה ייגמר. תסריט אולמרט היה מול עיניהם, קצת לחץ, קצת ביקורת, הצהרה לתקשורת ומכתב לנשיא. אבל האיש נתניהו עמד במבחן האישיות העצום ביותר שנכתב, מבחן זדוני שכמעט וגרר אומה שלמה למלתעות הכאוס, נתניהו עמד ועומד. קאמי אמר שעלינו לדמיין את סיזיפוס מאושר, אבל אנחנו לא צריכים את קאמי, אנחנו ראינו את סיזיפוס דוחף את הסלע יום אחר יום למען עמו עם חיוך על הפנים. ומי שהיה עיוור לסיזיפוס המחייך, לא יראה גדולה אנושית בימיו.
ולאן הוא הגיע בשנים הללו. לא אגזים אם אומר, שאלו ארבע השנים החשובות ביותר בקריירה שלו. ההישגים מול ממשל טראמפ, ההצלחה המדינית, השגת החיסונים, פריחת הכלכלה, השקט הבטחוני והתקיפות בסוריה ובאיראן, כולם הישגים שהגיעו לשיאם בשנים אלו. הכאב החמצמץ, לאן עוד יכל להגיע, דוקר וידקור.
אבל זכרו מה הם תכננו. תכננו, ויכל להם. ישבנו שם צחקנו. אמרנו, נגמור עם האופוזיציה מהר, שלוש פרסומות וחזרנו. תפילה, תקווה, תקווה חדשה-ישנה. לא כולנו חזקים כמוהו, אף אחד מאיתנו לא. אבל גם לנו הביביסטים יש סיבה לגאווה. מי שנשאר נאמן לנתניהו בארבע השנים האחרונות, כאילו גלגל איתו את הסלע. מול הסתה בלתי פוסקת, שטיפת מוח מכוונת, לחצים ושנאות, עצם הנאמנות לאותו אדם, כאילו לקחנו חלק בהישגים.
אמרה שם אישה חכמה, מבחינתי אותה זקנה משדרות, חסרת השיניים, שבקושי הולכת, ובאה לקלפי ביום הבחירות בציווי הפנימי, רק ביבי, אותה זקנה היא לא סתם ישראל הראשונה, היא האליטה שבאליטות, הפאר של החברה הישראלית. צדקה. אמרה גם, שלושת המנהיגים היהודים הגדולים ביותר הם הרצל, ז'בוטינסקי ונתניהו. אחד הזה, אחד חזה, אחד הגשים. חלקתי עליה. כי נתניהו הוא כבר לא מנהיג בסדר גודל היסטורי, הוא מנהיג בסדר גודל מיתי. כמו הוצא מכתבי אריסטופנס, המיתוס של נתניהו, שנכתב בימים אלה, גדול יותר מאיתנו וממנו. נתניהו באישיותו ובמאבקו, יותר מבהישגיו הריאליים, כותב אתוס חדש למחנה שלם. תמו ימי הרדיפות. תמו ימי הלחי השנייה. סיפור רדיפת נתניהו דווקא, שהישגיו והצלחותיו מתפקדים בו כדמויות משנה, יהדהד בזכרון היהודי כזכרון המרד.
והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, איך אתה וחבריך תמכתם בגדול מנהיגי מדינת ישראל. איך אותו אדם עמד מול הכוחות החזקים ביותר בדמוקרטיה שהושחתה מן היסוד, כשלו עומד פיו בלבד, עמד ויכל להם. עמד והתריס מולם. המיתוס המכונן החדש של המחנה הלאומי. לא עוד הסזון. באה התפנית ההיסטורית. כולנו היום הולכים לאופוזיציה, בגב זקוף ובראש מורם, שלא על מנת להישאר. במעשינו, במילותינו, ובתמיכתנו נקבע את סיום המיתוס. האם הוא ייגמר בניצחון קתרטי או בטרגדיה צורבת? אינני יודע. אבל תלייתה של ז'אן דארק לא החלישה את עוצמתה המאירה על עם שלם. ועוצמתו של נתניהו תאיר באור יקרות עלינו לעוד שנים.
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
