סל ניוז

ראסל יותר בעייתי לחזות,
כי היה מוגבל התקפית,
לא ברור אם בגלל הסגל המעולה התמקד בלעזור נטו לקבוצה,
או שזה חסרון מובנה.

מה שברור שגם ראסל היה אתלט גדול.
ריבאונדר גדול, חוסם גדול, שחקן חכם וקבוצתי.
ההגנה מתרגמת לכל תקופה ותקשה על כל יריב,
כולל שאק ויוקיץ (רודמן שמר עליו לא רע וגם בן וואלאס, דווייט לא ברור)

השאלה מאיזה כתב/ות הוא העתיק אותה?


יש פה תיאוריות ללא שום יכולת להוכיח. כשווילט שיחק הוא היה הכי גדול, הכי פיזי, הכי אתלטי שיש. ראסל שעמד מולו ואפילו בכבוד, היה בחוסר של 8 ס"מ ו-27 ק"ג וראסל היה פנומן אתלטי לתקופתו. האחרים? עוד הרבה פחות. או שהתקרבו בסייז והרבה פחות באתלטיות, או שבאתלטיות והרבה פחות בסייז. אין להשוות בין התחרות שמולה עמד ווילט (בטח בשנים הראשונות שלו) לעומת שאק. לס כמובן שגונב דעת כשהוא כותב שראסל, שייס (לבן, מאד טכני, לא אתלטי בגובה 2.03 מטרים), ספנסר הייווד (פיזי ואתלטי, אבל 2.03 ששיחק לרוב בעמדת הפורוורד) או ווס אנסלד (סופר חזק וחכם, אבל 2.01) הם סנטרים מהסוג של שאק, כדי לייצג מצג שווא שווילט אי פעם התמודד מול מישהו כמו שאק. זה לא אומר ששאק היה טוב יותר, אלא שעם השנים השחקנים נהיו הרבה יותר אתלטיים, הסייז עלה והטכניקה עלתה. סנטר ממוצע של שנות התשעים היה הרבה יותר גבוה, אתלטי וטכני מהמקביל לו בשנות השישים. לטענה שלך שווילט היה יותר מגוון או פיזי אין שום תמיכה במציאות. קודם כל שאק היה מאד טכני בשביל הסייז שלו, עשה דברים שאף סנטר בשנות השישים והשבעים לא חלם עליו (קואסט טו קואסט לדוגמא) ודווקא לווילט היה שם של שחקן לא מאד טכני שנשען על כך שהוא הכי גדול הכי חזק.

הטענה שווילט היה הופך לשחקן הגנה היסטורי גם לא נסמכת על כלום. שוב, אם נסתכל על התדמית שלו, אז התדמית היתה שווילט לא שומר, כי כל מה שהוא יחטוף בהגנה הוא יקלע בהתקפה וגם צריך לדאוג לריבאונד. מכאן לקפוץ למסקנה שהוא היה הופך לשחקן הגנה היסטורי?

אני דווקא מחזיק בדיעה מאד לא אורתודוקסית. אם תשאל אותי למי מהשניים - ראסל או צ'מברליין - היה יותר סיכוי להיות שחקן משמעותי כיום, אני הייתי מצביע על ראסל ולא הייתי נסמך על הכדורסל, אלא רק על האופי. בעוד שראסל היה שחקן שעובד קשה, עושה מה שצריך ומסור לכדורסל, ווילט נהנה מהחיים. יש מצב שווילט בכדורסל היום, שהרבה יותר דורשני מהעבר לא היה משקיע את המאמץ הדרוש בשביל להפוך לשחקן משמעותי באן.ב.איי. אורך חיים בריא, שמירה על הגוף, עבודה קשה על יכולות טכניות. לגבי ראסל אני משוכנע שכן. אני לא בטוח שראסל היה סנטר מוביל, אבל אם לא סנטר, אז פאוור פורוורד בכיף. דניס רודמן או בן וואלאס על ספידים.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

בשביל לחזק את הנראטיב שלי עשיתי בדיקה על ביל ראסל בפלייאוף. במשחק הקובע בסדרות הגמר, בסדרות חצי הגמר (בשנים הראשונות שלו בליגה, מובילת האזור ישר שיחקה בגמר אזורי, אז זרמתי עם זה עד הסוף) ובמשחקי 7 בגמרים ובגמרים אזוריים. ממוצע קריירה של ראסל היה 15.1 נק', 22.5 ריב'. בפלייאוף הוא קלע 16.2 נק', 24.9 ריב'.

במשחקים קובעים בסדרות הגמר (עם כוכבית שנסביר) - 17.5 נק, 26.3 ריב'. הכוכבית היא על סדרת הגמר של 58, היחידה שראסל הפסיד ובה הוא קלע 8 נק' והוריד 8 ריב'. אבל... וזה אבל גדול, הוא שיחק 20 דקות. וזה משחק הכרה על האליפות משחקן ששיחק בעונה הרגילה 42.3 דקות ובפלייאוף 45.4 אני מניח שהוא היה פצוע. אם מנטרלים את עונת 58, שזה בפירוש משחק יוצא מן הכלל, אפילו מול הסדרות בערוב הקריירה, אז אנחנו עוברים ל - 18.4 נק', 28 ריב'.
ראסל שיחק 5 משחקי 7 בגמר האן.בי.איי. סטט' - 19.4 נק', 28.2 ריב'.

במשחקים קובעים בגמר אזורי - 16.6 נק', 27.1 ריב'
ראסל שיחק גם 5 משחקי 7 בגמר אזורי - 16.8 נק', 26.6 נק'.

אני חושב שניתן לראות שראסל התעלה במשחקים הקובעים. בעיקר בריב', אבל גם בנק' וכשמשחק 7 הגיע, אז אפילו עוד יותר.

לווילט לא היה לי כוח לעשות את הבדיקה המתישה הזאת, אז נסתפק בממוצעים של עונה רגילה לעומת פלייאוף
עונה רגילה - 30.1 נק', 22.9 ריב', 54% מהשדה
פלייאוף - 22.5 נק', 24.5 ריב', 52.2% מהשדה.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

עמוס,
ווילט עלה למשחק פלייאוף של יואינג ושאק, היה נראה חזק משניהם וגבוה משניהם, בגיל 60.
גם ניענע את שאק בלחיצת היד.
נראה לי שזה כמעט קונצנזוס מצד שחקנים ומאמנים ועיתונאים בטח מהמאה שעברה שווילט היה שולט גם בשנות ה90.

לפני פילדלפיה היו לו ימים שזלזל בהגנה,
אחרי המעבר לפי מה שקראתי וציטוטים של שחקנים ועיתונאים היה שחקן הגנה גדול.

היה חוסם אדיר, בודאי מהגדולים
ריבאונדר אדיר,
חזק ומהיר ונתרן בצורה נדירה.
שאק והבולי בול שלו היו מקבלים אתגר שלא פגש.
זו לא הדעה שלי אלא של לא מעט עיתונאים מאמנים ושחקנים שאשכרה ראו אותו משחק.

לגבי הממוצעים ציטוט של צאט:
״נקודות:

נפלו מאוד —
אבל בעיקר בגלל שינוי תפקיד
ולא בגלל “חנק” או “נפילה אנושית”.

ריבאונדים:

עלו.
(הכי טוב בהיסטוריה.)

אחוזים:

נשארו כמעט זהים למרות הגנות הרבה יותר קשות.

התמונה הכוללת:

ווילט בפלייאוף היה פחות scorer,
אבל יותר דומיננטי הגנתית
ועשה מה שמאמנים ביקשו.״

שוב, יופע שעיתונאים מהמאה הקודמת טוענים ש....
עיתונאים במאה הקודמת לא ראו כדורסל ואז הלכו ובכל זאת כתבו על כדורסל, בטח ובטח שבסיסקטיז וסבנטיז. וכשאתה מסתמך על ה"בסקטבול אנליטיקס" של אז ותומך בו בעזרת משפט כמו "הבולי בול של שאק" זה לא רציני. שאק היה הרי אחד הגבוהים הכי טכנים בתקופתו, זה מה שהפך אותו לכזה מפלצת, טכניקה נהדרת על גוף בלתי נתפס בגודלו.
ואתה באמת חייב להפסיק להסתמך על צ'אט, זה מגחיך כל טענה שלך.

צאט בסה״כ מסכם בצורה מהירה מחקר ארוך.
הטענות מאוד מנומקות.
עדיף על פני לכתוב דברים לא נכונים.
וכולם פה מאוד בורים לגבי התקופה הזו.

נגיד שכל העיתונאים היו חלטוריסטים, נשמע לי מגוחך אבל נזרום,
שחקנים ומאמנים בודאות היו שם.
והעדויות ברורות.

לגבי שאק אני מאוד אוהב אותו.
תשמע אותו בראיונות מה היה עושה ליוקיץ או לוומבי,
בולי בול.

לגבי ההגנה של ווילט, אין ספק שהוא היה מפלץ פיזי וכנראה שאם היו סופרים חסימות בתקופתו אז היה משיג כמה וכמה קוואדרופל דאבלים, אבל חייבים להתייחס לדבר אחד שלא הוזכר כאן. בגלל הרדיפה שלו אחר סטטיסטיקות, ווילט החליט שהוא לעולם לא יצא ממשחק ב6 עבירות, ואכן הוא מעולם לא fouled out of a game בכל הקריירה שלו (ומדובר בשחקן ששיחק כ-40 דקות במשחק, כולל עונה אחת עם מעל 48 דקות בממוצע). עכשיו, איך החלטה כזו משפיעה על ההגנה של השחקן ברגע שהוא צובר למשל את העבירה הרביעית או החמישית שלו? פשוט מאוד - הוא מפסיק לשמור. וזה דבר לא כל כך אידאלי בפלייאוף.
ביל סימונס בספר שלו הקדיש פרק שלם לראש בראש בין ווילט לראסל ונתן משקל לא קטן לעניין העבירות (והרדיפה הכללית אחר הישגים אישיים) בנוק אאוט שראסל נתן לווילט מבחינת הישגים קבוצתיים.

זה שהוא "נענע" את שאק בלחיצת היד זה הוכחה למשהו?
לגבי הציטוט של צ'אט לגבי הנקודות הוא מאד לא מובן. ווילט היה שחקן ההתקפה הכי לא עציר באן.בי.איי, אולי בכל הזמנים. אז למה בדיוק שהמאמנים ישנו את התפקוד שלו בפלייאוף? למה שהוא יסכים לכך? למה בבוסטון, קבוצה שהיו לה סקוררים יותר טובים מראסל, הוא כן מצא דרך לקלוע יותר בפלייאוף?
זה לגמרי תירוצים.
מייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס, קובי בראיינט, טים דאנקן, שאקיל א'וניל, דוויין ווייד, כולם קלעו יותר בפלייאוף מאשר בעונה הרגילה (מייקל כמובן בצורה הכי מובהקת - 33 נק', לעומת 30 נק').
מי למשל קלע בממוצע פחות בפלייאוף מאשר בעונה הרגילה - קרל מאלון, פטריק יואינג, דיוויד רובינסון.
אתה יודע, סתם מתוך הראש שלי לקחתי שחקנים שאני מחשיב כווינרים לעומת שחקנים שאני מחשיב כלוזרים. נחש מה המתאם?

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

שאק אכן היה גבוה מאד טכני, אך באותה מידה הוא היה גם ההגדרה המילונית לבולי בול

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

עמוס,
בהחלט מעלה סימן שאלה על אופי,
יש לא מעט ציטוטים שקראתי בימים האחרונים שמעלים תמונה שאחרי כמה הפסדים כואבים של אליפויות,
ניסו לשתף יותר בפלייאוף שחקני אחרים.
בתקופה ששיחק בעיקר לפני פילדלפיה, היו שאלות על מחויבות לקבוצה מול סטטיסטיקות אישיות.
היה לו ביף עם ראסל כמה שנים ועם ג׳אבר ובהקשר הזה לכלכו עליו.
ראסל חזר בו בהמשך.

העמידה לצד יואינג ושאק בגמר המזרח אאלט והנענוע של שאק כשווילט בן כמעט 60 הם אנקדוטה משעשעת,
מציע לצפות ולקבל תחושה על המיפלצתיות של האיש גם בקונטקסט של ה 90s.

סיפור מעניין על משחק פיק אפ בתחילת שנות ה-80 כשווילט בשנות ה-40 עמוק בתוך הפרישה,
מג׳יק שחקן הלייקרס אירגן משחקים כאלה.
באחד ווילט השתתף.
מגיק ביקש גולטנדינג על חסימה של ווילט, ווילט התעצבן, מה שלא קרה יותר מדי לטוב ובעיקר לרע.
ואמר לא יקלעו יותר לסל הזה.
ומשם כל הזריקות של מג׳יק והקבוצה שלו נחסמו בזה אחר זה.
את הסיפור סיפר לארי בראון האגדי.

סר צרלס,
מעניין,
זה לא קל לשחק 48 דקות כל משחק,
למה לא ירד מעט לנוח לא ברור,
היו לזה השלכות, כמו מה שכתבת.

התמונה המסתמנת אצלי שהבחור מאוד החשיב סטטיסטיקה,
ולגבי התפקוד בתוך קבוצה היה פרי ספיריט, בעיקר בשנים הראשונות.

אם היו סופרים חסימות בסטטיסטיקה, יש מצב לממוצע עונתי של 9.
אז בגלל שנתן עונות משופעות באסיסטים יש מצב לדאבל בחמש קטגוריות, פה ושם.

בסרטון הבא שקפץ לי במקרה
https://www.youtube.com/watch?v=oCueW1M56-g
שהוא מעניין יש דיאלוג של פיפן ויואינג ב-92.
יואינג אמר שמן הסתם לא יכול לשמור על ווילט, לגבי ההגנה פיפן אומר לו שווילט חוסם ושחקן הגנה מומחה.

נקודה מעניינת לגבי השינוי במשחק,
לשחקן התוקף בשנות ה-60, 70 ו80 לא היתה את האפשרות למהלכי כוח - הנמכת כתף שעשה שאקיל.
אז אלו היו עבירות תוקף.
שחקנים חזקים כמו ווילט לא יכלו לרמוס בדרך לעמדה להטבעה, כמו ששאק עשה.
בפוטג מהתקופה ההיא רואים שרוב המובים של וילט זה פייד אייוס, הוקים, פינגר רולס.
הוא לא פשוט רמס בכוח והטביע.
מניח שאם זה היה אפשרי אז היה מעמיס עוד כמה אליפויות לרזומה.
כי לא היה שחקן שיכול להפריע לו לעשות את זה פעם אחר פעם.

קורא עכשיו
קארים אנדרייטד
דיברו על המעבר שלו ללייקרס. בLA לא היתה קבוצה טובה, זה לא דומה בשום צורה לקפיצה של ג'יימס למיאמי
קארים הביא את הלייקרס עם מג'יק הרוקי לאליפות כמופ ליגה. אח''כ עוד אליפות כשהוא השחקן המרכזי. אמנם לא לקח בהם מופ גמר, אבל האליפות השלישית של הלייקרס היתה מול הסלטיקס עם מופ גמר לקארים בגיל 38!

מדובר בשחקן שלקח 6 אליפויות ו6 מופ ומתייחסים לזה כאילו כלום. 3 אליפויות כאלפא או לפחות 2 (להבנתי 3, אפשר לראות בהצבעות למופ באותה שנה). 8 פעמים מופ/מופ גמר, אף אחד לא זכה ביותר חוץ מגורדן. סטטיסטיקות פסיכיות, איזה 17 שנה שהוא רושם 27+12+4+3 בממוצע באחוזים פסיכיים. עשור או יותר כשחקן הטוב בליגה. קארים בעיני עבר את ווילט ראסל . הוא במובהק השני אי פעם אחרי ג'ורדן, בגלל 20 שנה מדהימות ובעיני? הטענות נגדו ממש חלשות. אז היו שם 8 שנים בלי אליפויות, נו.. אפשר לחשוב. דאנקן קובי עצרו ל6 שנים. שאק 7 מעונת הרוקי. טיעון לא חזק

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

בגדול אני מסכים שקארים אנדרייטד, בעיני הכי נמוך שאפשר לשים אותו זה 4 והכי גבוה זה 2, אבל אני כן חושב שהעובדה ששיא הקריירה שלו היה בעידן מאוד שונה ופחות חזק, זה כן מוריד משהו מהרזומה המטורף שלו, בדומה לווילט וראסל.

_________________
כורסה נוחה זה התחלה של סוף

היתה תקופה של 7-10 שנים, עד שנת 86 שקארים היה מאוד משמעותי , ונלחם בקבוצות על כמו פילדלפיה (מוזס ואירווינג) הסלטיקס (בירד פאריש מקהייל) ודטרויט (תומאס). החצי הראשון של שנות ה80 היה עמוס בקבוצות על. ההישגים שלו בתקופה הזו (סטט טובות מאוד, 3 אליפויות, כמה מופ+מופ גמר) מספיקים למקם אותו בטופ 10. התקופה במילווקי היא בדור חלש בנבא אבל בעיני מקפיצה אותו למקום שני מובהק, בהינתן סטט על ושליטה מוחלטת בתארי מופ +אליפות

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

הבעיה עם התקופה שאתה מדבר עליה היא קודם כל, שקארים אז כבר התחיל לרדת במספרים שלו, הוא הפך משחקן של ~30-15 בחלק הראשון של הקריירה שלו, לשחקן של ~25-10 בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 ועד למספרים של ~22-7 החל מעונת 1982-3 פחות או יותר, שזה עדיין יפה, אבל בטח שלא בטופ של הליגה. מעבר לזה, החל מ-1980 היה לו את מג'יק בקבוצה שהיה לא פחות בכיר ממנו (ובוודאי יותר בכיר ממנו ככל שהעשור התקדם) ולקח 3 מתוך 5 MVP של הגמר לאורך שנות ה-80, קארים לקח רק אחד ב-85 (האחרון הלך לוורת'י ב-88).

_________________
כורסה נוחה זה התחלה של סוף

צריך להסתכל על תארי ה - MVP של קארים כדי להבין יותר טוב את הקריירה שלו. 5 מהם נלקחו עד 77. 5 תארים ב-8 שנים שכנראה ב-7 מתוך ה-8 (נזניח את עונת הרוקי) הוא היה השחקן הטוב ביותר באן.בי.איי. מ-77 עד סוף הקריירה הוא זכה בעוד MVP אחד בלבד. מוזס מלון באותה תקופה זכה בשלושה תארי MVP. מ-77 היה אפשר להתווכח מי הסנטר הכי טוב באן.בי.איי. עד הפציעה שלו באמצע 78 היה אפשר להתווכח האם ביל וולטון היה עדיף על קארים (הוא זכה באופן נדיר ב - MVP ב-78 למרות ששיחק רק ב-58 משחקים והחמיץ את כל סוף העונה והפלייאוף). בין השנים 79-83 מוזס כאמור זכה ב-3 תארי MVP מול אחד של קארים ולמעט 83 הוא לא שיחק בקונטנדרית, כלומר היכולת שלו הייתה כל כך גבוהה שהוא זכה בתואר גם ללא הצלחה קבוצתית משמעותית, לעומת הלייקרס שהיו בטופ של הליגה.

ברור שקארים צריך להיות מדורג בטופ של השחקנים באן.בי.איי, בעיני עדיין הסנטר הכי גדול בהיסטוריה, אבל אני לא חושב שאפשר לדבר על אנדרייטד. כששמים את המספרים היבשים, אז כן, אבל כשנותנים להם קונטקסט המצב קצת משתנה.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

רק אציין בהקשר של מוזס מלון מול קארים: הם נפגשו רק פעמיים בפלייאוף (אאל''ט), היות ולמעט עונה אחת הם תמיד שיחקו בקונפרנס שונים.
המפגש הראשון היה בסיבוב הראשון בשנת 80-81, כשיוסטון (עונה ראשונה במערב) הדיחה את האלופה המכהנת נגד הביתיות, כל הדרך להפסד בגמר מול בוסטון. עם מלון שיחקו קאל מרפי ההול-אוף-פיימר (שהיה כבר בן 32), ואף לא אולסטאר אחד נוסף (רוברט ריד ובילי פולץ היו 3-4 בהיררכיה).
וכמובן בגמר של 83 שנגמר בסוויפ מוחץ.
אז מלון במאזן 2-0 מול קארים בפלייאוף. כמובן, ראוי לציין שבמפגש הראשון ביניהם מלון היה בן 25 וקארים 32. במפגש השני קארים כבר בן 35

_________________
Can you tell me where my country lies?

Gibon

בזמן האחרון אני צופה במשחקי עבר.
אתמול צפיתי מעט בקארים מול מוזס שאותו מעולם לא ראיתי משחק.
הם לא ממש שמרו אחד על השני.
למוזס יש סגנון אפור, לא אתלט גדול, 2.07 בסה״כ ואם היה משחק ב60יז עוד היו אומרים שזה בסה״כ זאק רנדולף שנהנה מחוסר תחרות.
במפגשים בינהם גם אם לא תמיד שמרו אחד על השני, יש יתרון די מובהק למוזס,
3 נקודות, 7 ריבאונדים, 4 זריקות עונשין, לקארים יש אסיסט וחסימה יותר.

התקופה מ82-3 ואילך היתה מרשימה. 4 עונות עם 23.6 נק' 7.6 רב 3.6 אס ו2.3 חס עם 56% בפלייאוף ב4 עונות. שורה דאנקנית כמעט, וזה בגיל 36+. גמר נבא בכולן. פיינלס מופ. מרשים מאוד וכנראה מה5-8 שחקנים הטובים בליגה בתקופה.

מג'יק זה מג'יק, עדיין 8 מופ גמר+ליגה לקארים ו6 למגיק . זה נכון שמגיק היה הבכיר ברוב העונות, עדיין לקארים יש 2-3 אליפויות בקריירה כאלפא ו6 סהכ. מרשים ביותר

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

השאלה איך לנתח את הקוטקסט.
6 מופ זה דבר אדיר , גם אם 5 מהם נלקחו בתקופה פחות חזקה, אחד מהם נלקח בתקופת השיא של מוזס אירווינג ואחרים.
הרי גם על לברון אפשר לומר, היי , כל המופ שלו נלקחו ב2009 עד 2013. קובי נוביצקי נאש ודאנקן הגיעו לגיל 30 והורידו רגל בעונה הרגילה בצורה מאוד משמעותית משנת 2009. ודוראנט וקארי הגיעו לשיאם רק ב2014 בגיל 25. לברון לקח 4 מופ בתקופה הזו וזה מדהים, אבל עד 2009 (קובי נוביצקי דאנקן ונאש בשיא) ומ2014 (דוראנט וקארי בשיא, אח''כ יאניס) הוא לא לקח אפילו תואר אחד. יותר מזה, דוראנט הביס אותו בפיינלס פעמיים ולקחת עליו 2 פיינלס מופ משל היה מוזס מאלון.

מה שאני רוצה לומר, ה4 מופ של לברון וה6 של קארים הם דבר ענק. גם אם היה ואקום יחסי. מוזס ודוראנט הם שחקני על. להפסיד להם תארי אליפות ומופ זה לא בושה כלל, בטח לשחקנים שלקחו 4+4 או 6+6 בקרירה. מוזס היה בפיק שחקן אולי הכי טוב בנ.ב.א, אבל הפיק שלו קצר

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

מבלי להיכנס לדיון
להגיד שדוראנט הביס את לברון בפיינלס פעמיים זה קצת.....

_________________
קצת אחרי הסידרה של מכבי מול פאו' , דיוויד פרדמן מנסה לדרבן את האוהדים להגיע לפיינל פור הליגה האדריאטית:
"זו גם ההזדמנות לכל מי שיצא לפני הסיום של משחק 4 להודות לקבוצה, וגם ליהנות מהפיינל פור".

24.4.2012

טוב זה ניסוח קצת קיצוני, אבל כן, זה קצת דומה לעובדה שצוינה כאן שמאלון הביס את קארים ב83, אז בהקבלה ללברוו.. זה לא אומר הרבה

הסיקסרס היו קבוצה חזקה מאוד. 3 עונות של 58-62 נצחונות בהובלת הד"ר והחבורה בראשות אנדרו טוני מוריס צ'יקס... לדעתי נצחו פעמיים את הסלטיקס. שני פיינלס מול הלייקרס. ואז מוזס בשיאו הצטרף לעונת 83 שנגמרה באליפות ופיינלס מופ מול קארים. עשה שם קווין דוראנט קטן (לא אותו סדר גודל.. ג"ס ניצחו בלי דוראנט.. ועדיין)

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

רק אומר שלא כיוונתי להקטין את קארים בשום צורה, רק הוספתי נתונים לדיון.

_________________
Can you tell me where my country lies?

Gibon

השאלה על מה הדיון. אם הדיון הוא האם קארים שחקן היסטורי עם הישגים מטורפים ומקום בטופ של השחקנים בהיסטוריה של האן.בי.איי, אז אין דיון, כי אני מסכים. אם הדיון הוא האם השחקן שברוב הדיונים הוא טופ 5 הוא אנדרייטד, אז כאן נכנסים לדקויות של מתי הושגו ההישגים הסטטיסטיים, כמה זמן הוא היה באמת השחקן הטוב ביותר בליגה בקריירה הסופר ארוכה שלו וכו' ואת זה ההודעה שלי באה להאיר.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי