סל ניוז

...ואז אתה נכנס, וברגע אחד זה מכה בך. שריקות הבוז הצורמות מקבלות את פני המבורג, הקבוצה הזרה הראשונה שמשחקת בישראל אחרי כמעט 800 ימים ("קבוצה", בואו). לוגו היורוקאפ מודבק על גבי הפרקט. שרון דוידוביץ' ופיני גרשון יושבים על כסאות בר, חנוטים בחליפות, ולא עולים על טרנינג ו/או בוקסר בחדר קטן עם מסך קטנטן באולפן (לא רומז כלום, לא חושף כלום). והכי חשוב: נשבע לכם, לא שמעתי חריקת נעליים אחת לאורך כל הערב. עצוב כמה זה לא מובן מאליו, מדהים איך למדנו להעריך דברים בסיסיים שכאלה..

בשבוע הבא תצא ירושלים למשחק חוץ מאתגר הרבה יותר בלובליאנה, ומולה היכולת הזו לא תספיק (הנה, השחלנו את זה). אבל מלבד השאלות המקצועיות הנוגעות לצירוף אח כזה או אחר בעמדת הפאוור פורוורד כדי ללכת באמת עד הסוף, השאלה שהמועדון - ולא הקבוצה - צריך לשאול את עצמו נוגעת בכלל לתחום השיווקי: נכון שהמשחק אתמול התקיים במרחק של כמעט 60 ק"מ מהבית, וזה לא טבעי לראות את הקבוצה מהבירה על המגרש הסגול בגוש דן, אבל בואו. הכל תירוצים.
ראשית, רוב הקהל הירושלמי כבר אינו ירושלמי, ולא ניכנס כאן לניתוחי ההגירה השלילית מהבירה וכו'. ושנית, הרעב לכדורסל אירופי אחרי שנתיים ללא משחק בית לא הורגש ביציעים, ש-60% מהם נותרו מיותמים וריקים. בשורה התחתונה, הקבוצה בשחור בקושי הייתה ממלאת אתמול את מלחה הישן והקטן.
אין סרט שירושלים לא תגיע לשלבים המכריעים של היורוקאפ. אין סרט שהיא לא תהיה במרחק נגיעה מכרטיס ליורוליג. אין סרט שהיא לא תתקרב לתיקון היסטורי - 22 שנים אחרי שוויתרה על המקום המובטח במפעל הבכיר. ועכשיו, כשהבית חוזר להיות בית, היא חייבת למצוא את הדרך להתחבר מחדש לאוהדים שלה. בעצם, לגרום להם להתחבר אליה. ולהתרגש ממנה. ולהילחם על כל כיסא פנוי באולם שתכולתו כפולה מזו שבחולון. ולתת לה יתרון שאין לקבוצות האחרות ביורוקאפ. ואז, אולי, סוף סוף, נפסיק לשמוע על האווירה במשחק ההוא מול אא"ק אתונה מלפני כמעט שלוש שנים. הגיע הזמן לייצר זיכרונות חדשים.

בחצ׳שהיר פיגרה בתחילת הרבע הרביעי בבית מול הרומנים
ריצה 0:17 שלהם מרגיעה חששות
פלין בנתיים 15 טרביון ווילאמס 22

אני די בטוח שלא קראת את xalmon שתי הודעות למעלה...