|
לאחר שנה בלי והמון שנים עם עמוס (ופעם אחת בעבר גם איתי), נראה לי שהגיע הזמן להתחיל להדביק את הרשימות האלה לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי. 3-4 ימים בין רשימה לרשימה כשאני מקווה שנסיים לפני תחילת העונה.
בעיקרון כבר הכנתי עד הסמול, את הפאוור והסנטר נכין בחופשתי בארץ שמתחילה עוד כמה שעות. אז יאללה:
כרגיל, עמדת הפוינט גארד היא העמדה הראשונה, והיא עמוקה ומצוינת, טובה לאין שיעור מעמדת הסקנד גארד למשל. ארבעת הראשונים הם סופרסטארים גבוליים. כמעט כל אחד ברשימה הזאת הוא השחקן המוביל הוא השחקן השני המוביל בקבוצה שלו, ואפילו רשימת הנעדרים מרשימה למדי וכוללת אפילו שחקן של 20 נקודות למשחק. הבעיה של העמדה הזאת היא שכנראה שאין פה אפילו שחקן אחד שיכול לקחת בעצמו את הקבוצה עד לפחות גמר הליגה. נכון, אין הרבה כאלה היום (כנראה שלברון ודוראנט הם השניים היחידים) ועדיין, הייתי מצפה מעמדה עם כל כך הרבה עומק להיות משפיעה קצת יותר. מצד שני, גם היסטורית אין הרבה כאלה. מג'יק כמובן, ג'ייסון קיד, אייזיאה תומאס, אולי גארי פייטון. זהו פחות או יותר. ואם כל החבר'ה האלה פחות טובים מגארי פייטון (ואני חושש שזה המצב) אז קצת חבל, ועדיין עומק ואיכות בהחלט יש כאן.
ותחילה לרשימת הנעדרים של כבוד
ראש וראשון, ה MVP של לא כל כך מזמן, דרק רוז. יכול להיות שהוא יחזור להיות הפוינט גארד הטוב בעולם, אבל אני אישית מאד סקפטי אחרי משהו כמו שנתיים וחצי שאותם הוא בילה בעיקר בחוץ. חובת ההוכחה בכל מקרה, עליו.
סטטיסטיקות? ממש
אריק בלדסו – עוד אחד שחובת ההוכחה בהחלט מוטלת עליו. היה מצוין כשהוא שיחק השנה בפניקס, ואולי אפילו השחקן הטוב ביותר שלה. לא לגמרי פוינט אבל שחקן הגנה מצוין, ריבאונדר נפלא וסקורר חכם. הבעיה היא שגם הוא בסופו של דבר נתן חצי עונה טובה (מאד) בקבוצה שאפילו לא הגיעה לפלייאוף, והיה עד השנה בעיקר שחקן ספסל, גם אם שחקן ספסל מצטיין. נראה מה יהיה הלאה
סטטיסטיקות: 43 משחקים, 17.7 נקודות, 5.5 אס', 4.7 ריב, 1.6 חט, 48 אחוז מהשדה, כולל 1.2 שלשות ב 36 אחוזים.
[youtube]קמבה ווקר – [/youtube]שארלוט הגיעה לפלייאוף בהנהגתו של ווקר וזה בהחלט נאמר לזכותו של הפוינט המתגבר ככל שהקריירה שלו ממשיכה הזה, הוא כבר לא האיש חסר האחריות שהיה כשהגיע לליגה, אם כי הוא עדיין רחוק מלהיות מנהל משחק דגול. אבל היכולות שלו כסקורר בהחלט יכולות להפוך אותו למישהו שכן ייכנס לרשימה בשנים הבאות
סטטיסטיקות: 73 משחקים וגם קצת פלייאוף, 17.8 נקודות, 6.2 אס', 4.2 ריב', 1.2 חטיפות. פחות מ 40 אחוז מהשדה, כולל שלשה וחצי למשחק ב 33.3 אחוזים בדיוק.
ג'רו הולידיי – לא שאי פעם הייתי מעריץ גדול של האיש, אבל בכל זאת, סקורר לא קטן בעמדה הזאת וגם מוסר מצוין. ובמעט ששיחק השנה בניו אורלינס גם היה מצוין. ובכלל, איתו שנה הבאה זאת תהיה קבוצה מעניינת מאד.
סטטיסטיקות: 34 משחקים בלבד, 15.3 נקודות, 8.4 אסיסטים, 4.5 ריבאונדים, 1.6 חטיפות, 45 אחוזים מהשדה, כולל כמעט שלשה למשחק ב 39 אחוז.
אייזיאה תומאס – קצת שכונה, המון וואקום, גמד, אבל אי אפשר לא להזכיר שחקן שקולע יותר מעשרים נקודות למשחק, אפילו אם הרבה פעמים הוא בכלל עולה מהספסל.
סטטיסטיקות: 72 משחקים, 20.3 נקודות, 6.3 אס', 2.9 ריב', 1.3 חט', 45 אחוז מהשדה עם 1.8 שלשות ב 35 אחוזים.
15. מייקל קרטר ווליאמס –
לעד זה שכבר במשחקו הראשון בליגה היה כמעט הכי קרוב שאפשר לקאוודרפל דאבל. יכול להיות שהוא שווה קצת יותר כבר כרגע, יכול להיות שלא. אבל מבחינת הכשרון, התחושה שלי היא שהאיש הזה יכול להיות הפוינט הטוב בעולם בעשור הקרוב. הוא עד כדי כך טוב. אז נכון, הקליעה שלו משלוש מאד לוקה בחסר גם אם הוא מסוגל לעשות אותה פה ושם, ואפילו אוף דה דריבל. אבל לדעתי אפילו אם הוא לא ישפר אותה, אין סיבה שהוא לא יהיה אחד הפוינט גארדים הטובים בעולם במשך עשור ויותר מכך. סלאשר עצום, חודר נפלא. מוסר מצוין, חוטף נהדר. לחלוטין ולגמרי יכול להיות ממשיך דרכם של רכזים גבוהים אחרים, חבר'ה כמו פני הארדווי (או מה ששון ליווינגסטון יכול היה להיות, לולי אותה פציעה). הפוטנציאל ההתקפי וההגנתי שלו שניהם בשמיים, גם ללא השלשות. הוא כמובן צריך למתן קצת את קבלת ההחלטות ולהתפרע קצת פחות, למרות שאם יש קבוצה שבה אפשר להתפרע זאת אותה פילי בלי יומרות. אז למה הוא עדיין לא גבוה יותר? כי תמיד קיימת שאלת הוואקום, ופילי של העונה האחרונה היא יותר מכל - קבוצת וואקום מובהקת. נראה אותו כשהחזון של הינקי יתגשם סופית עוד שלוש שנים יחד עם אמביד, נואל והאחרים, הוא ידהר לאליפות (או כמובן, והרבה יותר סביר להניח, שלא). אבל הנה העניין, ל MCW, יש בעיניי את הפוטנציאל הממשי להיות סופר סופר סטאר, שחקן שמוביל קבוצה לאליפות. לכמעט אף אחד אחר כאן ברשימה – אין פוטנציאל כזה. נראה.
סטטיסטיקות: 70 משחקים (שהיו יכולים להיות יותר, לולי הטיינקינג המביש), 16.7 נקודות, 6.3 אס', 6.2 ריב' (ראשון מכל רכזי הליגה), 1.9 חטיפות (שישי בליגה), רק 40 אחוז מהשדה, ופחות משלשה למשחק באחוזים גרועים (26%)
14. ג'ף טיג –
איש צנום, אבל בעיניי ולמרות שאני לא מחבב אותו במיוחד, קשה להתעלם מהעובדה שהוא אחת הסיבות המרכזיות שאטלנטה בכל זאת הגיעה לפלייאוף, למרות חסרונם של הורפורד (וג'וש סמית', אם כי מילסאפ הגיע במקומו ויותר מאשר מילא את הנעליים שלו). אישית, אני חושב שהוא בערך הגיע לשיא מיצוי היכולות שלו. כמו קודמו כאן, הוא קלעי בינוני מאד מהשלוש (או פחות מכך), אבל אין לו את היתרונות הפייזיים שיש למייקל קרטר ווליאמס. גם אין לו את אותם יכולות מסירה. הוא מנהל משחק סביר מאד, אבל רחוק מלהיות מוסר גדול. מה שכן יש לו זה אחלה ביצים שבעולם, חודר מצוין שלא מפחד כמעט לעולם לעשות את זה מול אף אחד. למרות הפריים הצנום, הוא גם בסך הכל שומר לא רע בכלל, שעזר לא מעט לאטלנטה גם בצד הזה של המגרש. אז לא, שחקן גדול הוא לא, וגם לעולם לא יהיה, והפוטנציאל שלו נופל כמעט מכל אחד אחר כאן ברשימה, כולל החבר'ה ב"ראויים לאיזכור", אבל קבלות כרכז של קבוצת פלייאוף כבר כמה שנים, בהחלט יש לו. והקבלות שלו רק התעצמו, אם כבר, בכמה מהמשחקים הטובים שלו מול אינדיאנה בסיבוב הראשון של הפלייאוף שם הוא היה בדרך כלל השחקן המרכזי של הקבוצה.
סטטיסטיקות: 79 משחקים. 18.5 נקודות, 7.5 אסיסטים (עשירי בליגה), 2.9 ריבאונדים, 1.3 חטיפות, 44 אחוז מהשדה, כולל שלשה למשחק ב 33 אחוזים בסך הכל.
13. טיי לאוסון –
הרבה דברים עומדים לזכותו של טיי לאוסון, והסיבה המרכזית שהוא מעל טיג היא שהוא פשוט הרבה יותר פלאשי ממנו. יופי של קרוס-אובר ובכלל יופי של שליטה בכדור יש לאיש הזה שהוא גם מוסר מצוין בשיטה של דנבר. אבל כמו קודמו, גם הוא בעל סט יכולות מוגבל. אני פשוט לא רואה את הגמד הזה עם ההגנה המאד לוקה בחסר הופך להיות להרבה יותר ממה שהוא היום – שזה כאמור פוינט שכיף לראות ושיכול להיות שחקן 3-4 בקבוצת פלייאוף בינונית, אבל כזה שלעולם לא יוכל להוביל קבוצה לפלייאוף בעצמו. גרוע מכך, הוא לא שחקן שמפספס לא מעט משחקים. הוא אמנם לא דרק רוז, אבל קשה לבנות עליו להרבה יותר מאשר 4\3 עונה, וכשכבר אין לך את אנדרה מילר (או מישהו עם יכולות ריכוז כמו איגודלה) כמחליף שלך בקבוצה זו בעיה. לגמרי ולחלוטין שחקן של סיטואציה, יכול להיות רכז בקבוצה גדולה אבל אז ההגנה שלו תהיה בעיה. יכול להיות רכז מוביל בקבוצה בינונית, אבל אז הוא לעולם לא יהיה יותר משחקן שכיף לראות ותו לא. התחושה שלי היא שהקריירה שלו הולכת בדיוק לשם.
סטטיסטיקות: 62 משחקים: 17.6 נקודות, 8.8 אס' (רביעי בליגה), 3.5 ריב', 1.6 חט', 43 אחוזים מהשדה, כולל 1.2 שלשות למשחק בכ-36 אחוזים.
[b]12. מייק קונלי [/b]–
האבטיפוס של הפוינט גארד הסולידי, מנהל המשחק המצוין שלא עושה שום דבר מבריק במיוחד, ובכל זאת עוזר לקבוצה שלו להיות קבוצה מצוינת בליגה. האריאל מקדונלד של הנ.ב.א. לקונלי בכלל, כבר יש משחק שלם בהרבה משני קודמיו כאן ברשימה. הוא מסוגל לקלוע מהשלוש, מסוגל לחדור, ובעצם מסוגל לעשות קצת מהכל, אבל לא כאן נמדדת גדולתו. המקום בו הוא בולט במיוחד, הוא בעובדה שהוא חלק אינטגרלי ממכונת ההגנה המשומנת שהיא הממפיס גריזליס. הוא חוטף מצוין ושחקן הגנה אחד על אחד כמעט אנדרייטד. גם העונה, כשטוני אלן בהחלט לקח צעד אחורה, מייק קונלי (גם אם היה פצוע לאורך חלקים נרחבים מהעונה) בהחלט תרם את שלו. מספרי האסיסטים שלו קצת משקרים בגלל הרבה סיבות. הוא אמנם פוינט גארד מצוין, אבל רנדולף הוא שחקן מהסוג החופר, שזה כבר משהו שמוריד את מספרי האסיסטים, וגם יש שם את מארק גאסול, פוינט סנטר כשלעצמו. מה גם שבסופו של דבר, ממפיס היא קבוצה שקולעת מעט. קונלי הוא אבטיפוס לשחקן שיכול לעזור לכל קונטנדרית, לא מחפש לעשות דברים שהוא לא יודע לעשות,אבל תורם כל כך הרבה בכל האספקטים של המשחק. שימו אותו במיאמי של השנים האחרונות, ומדובר באלופה 4 שנים ברצף. ממפיס, לצערו, היא לא מיאמי.
סטטיסטיקות: 73 משחקים, 17.2 נקודות, 6 אס', 2.9 ריב', 1.5 חט', 45 אחוז מהשדה, עם 1.4 שלשות ב 36 אחוזים. הכל סולידי לגמרי.
11. דרון ווליאמס –
צר לי, אבל זו בושה וחרפה שהאיש הזה נמצא רק במקום ה-11. חשבתי על זה, אבל אני לא בטוח שאני יכול לתת לו מקום נמוך יותר (למרות שיש כאלה שיטענו, ובמידה מסוימת של צדק שהוא בכלל צריך לצאת מהרשימה). אבל גם כשהוא לא טוב, והוא בהחלט פחות טוב בשנים האחרונות, הוא עדיין שחקן הגנה טוב מאד, ובסופו של דבר פוינט גארד סולידי שמנהל משחק של קבוצה שלפחות בחצי השני של העונה, היתה מצוינת. הוא עדיין שחקן שיכול לקחת חמישה משחקים רצופים , ולקלוע בהם 25 נקודות עם 10 אסיסטים בממוצע תוך שהוא מנצח את כל חמשת המשחקים. אלו דברים שקודמיו ברשימה לא יכולים לעשות. אבל הוא גם שחקן שכל שנה מאבד עוד משהו, עוד צעד, עוד אסרטיביות, עוד חשק. השנה האחרונה היתה בהחלט לא טובה, נכון שהוא גם סבל מהעובדה שלקח לנטס להתאפס, אבל הוא היה האיש שהיה אמור לאפס אותה והוא בהחלט לא היה (בפלייאוף זה בכלל היה פול פירס בדרך כלל), וזאת למרות שהוא אמור להיות בגיל 30, פחות או יותר בשיאו. נכון גם שהוא סבל קצת מהרוטציה הקצת מוגזמת של הנטס, ועדיין הוא האיש שהיה אמור להיות הכוכב הגדול שלה. הנטס של תחילת העונה, זאת שרבים חשבו שהיא קונטנדרית, היתה יכולה להיות כזו, לו רק דרון היה הדרון של לפני שלוש שנים. אבל הוא לא. משחקן של 19 נקודות ועשרה אסיסטים בעבר, הוא הפך להיות שחקן של 14 ו-6 וזה פשוט מאכזב. אני עדיין מאמין שהוא מסוגל לחזור לעצמו, ואם גם ברוק לופז יחזור לעצמו (כן, זה הרבה מאד "אם"ים), אז אולי הנטס עוד יכולה להפוך להיות קונטנדרית מתישהו בעתיד. אבל הזמן מתחיל להתקצר. והסיכוי הגבוה הרבה יותר, הוא לכך, שהאיש רק ימשיך במגמת ההתדרדרות.
סטטיסטיקות: 64 משחקים, 14.3 נקודות, 6.1 אס', 2.6 ריב', 1.5 חט', 45 אחוז מהשדה, כולל 1.5 שלשות ב 37 אחוזים. פעם הוא היה שווה יותר.
10. גוראן דראגיץ' –
אז אם החלטתי להוציא מהרשימה את בלדסו, גם בגלל שהוא לא עשה מספיק לאורך זמן ארוך מדי, וגם בגלל שהוא היה פצוע. אין סיבה שדראגיץ', הפוינט גארד האמיתי של הקבוצה, לא יהיה שם. מחליף לנאש הוא אולי לא, לא לגמרי, אבל אני מאד אוהב את הבחור הזה שהוא בעיניי המנוע האמיתי של אחת הקבוצות היותר מלהיבות של השנה האחרונה (גם אם היא לא הגיעה לפלייאוף). לא מהיר במיוחד, אבל יודע תמיד להגיע לסל, בדיוק כמו שקודמו בתפקיד , אחד, סטיב נאש, ידע לעשות. מוסר מצוין ותמיד יודע לקלוע את השלשה הכואבת הזאת (או לפעמים שתיים ברצף), מה גם שהוא תמיד כמעט זורק את הזריקות הנכונות באחוזים גבוהים. דראגיץ' הוא מסוג השחקנים שקל לשנוא כשאתה בקבוצה היריבה. ובדרך כלל אלו חדשות טובות כשאתה בקבוצה שלו. הדבר האחד שבאמת מאפיין את דראגיץ' לדעתי, היא שהוא פשוט שחקן התקפה אינטליגנטי, מהסוג שיודע לנצח את היריב עם כל מיני הטעיות קטנות, והבנה מקסימלית של מה שחקן ההגנה שמולו עושה. קובי היה כזה, מייקל היה כזה וגם דראגיץ' הוא כזה, רק שבניגוד אליהם, הוא קטן ואיטי יותר. מאד אוהב את השחקן הזה ופניקס איתו עוד תגיע רחוק לדעתי אם היא תשכיל להביא את השחקנים הנכונים למקומות בהם הם חסרים (ובעיקר גבוה שאשכרה מסוגל לשחק קצת מתחת לסל).
סטטיסטיקות: 76 משחקים, 20.3 נקודות, 5.9 אס', 3.2 ריב', 1.4 חט', 50 אחוז מהשדה (!!) ו 1.6 שלשות ביותר מ-40 אחוז.
9. קייל לאורי.
בעיניי, לאורי הוא סוג של אבטיפוס של רכז מצוין ממש, שבגלל כישרון קצת פחות מרוב האחרים לעולם לא יהיה יותר מזה. השנה ללא ספק היתה הטובה ביותר שלו, כשהוא הפך במו ידיו (טוב, יחד עם דרוזן) את טורונטו לאחת הקבוצות הטובות במזרח. והיה גם חלק מאחד הבק-קורטים הטובים והיעילים בליגה. כשאני אומר קצת פחות כישרון, אני מתכוון לזה בדיוק. הוא קצת קטן יותר מהרוב, קצת מהיר פחות מחבר'ה כמו ווסטברוק או לילארד, קלעי קצת פחות טוב (ובעיקר קצת יותר מדי סטריקי) מחבר'ה כמו קארי או לילארד (אבל מצד שני טוב בהרבה מרוב הרשימה הזאת, ובאופן כללי אחלה קלעי שלשות בחסד). ובעיקרון קצת פחות בכמעט הכל מהשמנת של השמנת. אבל יש לו בהחלט לא מעט דברים, ובראש ובראשונה - ביצים. הוא חודר חכם, מוסר מצוין בעיקר בעיניי תוך כדי חדירה, מנהל משחק טוב מאד שלא מפחד לראות את הלבן בעיניים של שחקנים אחרים וגם אחד הריבאונדרים הטובים בעמדה. השנה בטורונטו, גם אם במשך השנה דרוזן היה השחקן המוביל של הקבוצה, לאורי דווקא היה זה שהוביל אותה בפלייאוף (אם כי, חובה לציין, לא ליותר מאשר משחק שביעי מול הנטס של דרון). פוינט גארד גדול באמת הוא כנראה לא יהיה, אבל הוא שחקן שלאחר שנים ביוסטון, הגיע לטורונטו ודווקא בקנדה מביא לידי מיצוי את היכולות הלא מועטות שלו, וזה לא רע בכלל.
סטטיסטיקות: 79 משחקים, 17.9 נקודות (שעלו ל 21.1 בשבעה משחקי פלייאוף מול מישהו שאמור להיות שחקן הגנה מצוין כמו דרון), 7.4 אסיסטים (שמיני בליגה), 4.7 ריבאונדים, 1.5 חטיפות, 42 אחוז מהשדה, כולל לא פחות מ 2.4 שלשות ב 38 אחוזים שזה מצוין ממש.
8. רייג'ון רונדו –
כן, אני יודע, יש לא מעטים שיטענו שלא מגיע לו להיות ברשימה הזאת בכלל. אבל עזבו את זה, אני לא יכול לתת לו פחות מאשר המקום השמיני. אם כי אני מודה שאני משוחד ושאני מת על הבחור הזה, בעיקר בגלל שאני סאקר של שחקנים עם ביצים כמו שלו, שמסוגל להגיע למשחק פלייאוף ולמרות סט יכולות מוגבל בטירוף, עדיין לעשות טריפל דאבל עם 40 נקודות. האם הוא עדיין יכול לעשות את זה? ימים יגידו, אבל הוא בהחלט עדיין צעיר. אני אוהב חלק גדול מהרשימה הזאת, באמת, אבל הוא האהוב עליי מכולם. נכון, הקליעה שלו משלוש לא משהו (אם כי לכו תהמרו עליו בפלייאוף, והוא יקלע דווקא עליכם חמש שלשות במשחק), נכון – הוא לעיתים מזלזל במשחקים בעונה הרגילה ואם זה לא היה המצב (ואם הוא לא היה פצוע תמידי) הוא היה בקלות נחשב לרכז הטוב בעולם היום. אבל בשיאו (ובעיניי, אין סיבה שהוא לא יהיה בשיאו בעונה הבאה) ... הוא אולי שחקן ההגנה הטוב מכולם כאן, אבל לפחות השני. הוא אולי החוטף הטוב מכולם כאן, אבל לפחות השני או השלישי. הוא אולי המוסר הטוב מכולם כאן (וגם כאן, לפחות השני). הוא בלי שום ספק השחקן עם הביצים הכי גדולות כאן (אם כי אני מניח שיש כאלו שיטענו שהוא השני.. פחח.) למרות MCW, הוא עדיין הריבאונדר הטוב מכולם כאן (טוב נו, יש את MCW. אבל לפחות השני). כל הדברים האלה הוא כן – מה לא? אין לו שלשות, הוא היה פצוע יותר מדי, ועכשיו גם יפספס את תחילת העונה הקרובה, הוא מזלזל יותר מדי, והוא משחק בקבוצה מחורבנת. זה לא משנה את העובדה שאני עדיין מאמין שיום יבוא והוא יוכיח לכולם שזה היה העידן של רונדו.
סטטיסטיקות: 30 משחקים בלבד (ורק 38 בעונה שלפניה), 11.7 נקודות, 9.8 אס', 5.5 ריב', 1.3 חט', רק 40 אחוז מהשדה, ופחות משלשה ב-29 אחוזים. מספרים של שחקן שאמור להיות מחוץ ל-15. אבל זאת הרשימה שלי.
והעיקר הבריאות
7. קיירי אירווינג –
החבר של לברון בעונה הקרובה... יהיה מעניין למרות שאני מעדיף את הכדור אצל לברון. מבחינתי, קיירי אירווינג הוא בעיקר שחקן רחוב מושלם. מה שיש לו בעיקר זה דריבל עצום, אולי הטוב ביותר במשחק היום, שמתווסף לחוסר פחד לחדור, והופך אותו לאחד החודרים היעילים ביותר במשחק ומשם הוא עושה את רוב הנזק שלו. מצד שני, לא יודע, אבל אני לא מבין מה כל כך גדול בו. קלעי סביר אבל לא גדול, אגואיסט למדי ורחוק מלהיות מנהל משחק דגול במיוחד, שחקן הגנה חלש יחסית. ובעיקר לא אחד שאי פעם הגיע להישגים מיוחדים למרות ההילה. קליבלנד שלו היא קבוצה מחורבנת מאז שהוא הגיע. וגם אם זה לא באשמתו, קשה מאד להגיד עליו שהוא יותר גדול ממה שהוא, כל עוד קליבלנד היא כזו. בעיניי, יהיה מאד מעניין לראות אותו שנה הבאה ליד לברון, כאמור אני חושב שלברון צריך להיות האיש עם הכדור ביד בעיקר בגלל שהוא אחד ממקבלי ההחלטות הטובים בליגה. מצד שני, קיירי אירווינג הוא שחקן שמאד צריך את הכדור ביד, ובעיניי זה מסוג הציוותים שנועדו לכישלון. טענתי קודם ואטען גם עכשיו, אם במקום את וויגינס, קליבלנד פשוט היתה מעבירה את אירווינג בתמורה ללאב, זה היה יכול להיות מושלם. איתו... השלם של קליבלנד עשוי להיות הרבה פחות מסך החלקים.
סטטיסטיקות: 71 משחקים, 20.8 נקודות, 6.1 אס', 3.6 ריב', 1.5 חט' . 43 אחוזים מהשדה כולל 1.7 שלשות ב 36 אחוז. מספרים סולידיים, אבל רחוקים מלהיות גדולים במיוחד.
6. טוני פארקר –
בשיאו הוא כמובן היה טוב יותר, אבל האמת היא שאני חושב ששיאו מאחוריו. הוא בהחלט איבד צעד, הוא כבר לא מסוגל לחדור כמו בעבר (ולמעשה מסתפק יותר בקליעות מחצי מרחק מאשר פעם) והוא פחות טוב משהיה לפני שלוש שנים. גם קלעי שלשות הוא כבר אף פעם לא יהיה (גם אם הזריקה שלו מחצי מרחק אוטומטית) טוני פארקר באופן כללי הוא אחד השחקנים הכי שנויים במחלוקת בעולם. תמיד השאלה הנשאלת לגביו היא האם הוא באמת כל כך טוב, או האם זו השיטה של פופוביץ' שעושה אותו כל כך טוב. בעיניי זה סוג של קומבינציה. ברור שזו השיטה של פופוביץ', אבל אני לא חושב שכל אחד היה מצליח בשיטה של פופוביץ', ופארקר הכי מצליח בה שאפשר. למה הוא עדיין מדורג כל כך גבוה? כי הוא ווינר מוכח, כי הוא אלוף העולם עם הספרס, ואלוף אירופה עם צרפת. כי את הדברים שהוא שכח, חלק גדול מהחבורה פה אפילו לא הספיקו ללמוד. כי למרות שהוא מוסר בינוני מאד, הוא חסר אגו לחלוטין ומנהל משחק סביר ואף יותר מכך. כי למרות שהוא לא פנומן, הוא בטוח שחקן הגנה טוב יותר מאשר מישהו כמו אירווינג למשל, ובעיקר כי זה פשוט לא יהיה הוגן לקחת מישהו כמו פארקר עם כל הניסיון והיכולות והעבר העשיר שלו ועם הפאקינג אליפות עולם שלו, ולשים אותו במקום נמוך יותר.
סטטיסטיקות: 68 משחקים. 16.7 נק, 5.7 אס', 2.3 ריב', רק חצי חטיפה למשחק. 50 אחוז מאד מרשימים, אבל עם פחות מחצי שלשה למשחק ב 37 אחוז. סולידי ומטה לכאורה, אבל באלופת העולם.
5. דמיאן לילארד -
לילארד הוא בעיה. לכאורה לילד הזה יש את הכל, אחד מהקלעים הטובים ביותר היום במשחק, וכזה שמסוגל לקלוע בקלות גם אוף דה דריבל. חודר נהדר ומצוין וממציאן. ווינר מוכח שקלע גם בגילו הצעיר לא מעט זריקות קלאץ'. יש לו את כל החבילה ההתקפית (גם אם כמנהל משחק יש לו עוד מה ללמוד, ובטח ובטח כשומר), אבל אין לו משהו שיש לחבר'ה שנמצאים מעליו ברשימה, וזה פשוט ברק. מן צ'ופצ'יק נוסף, הקטע של ה CROWD PLEASING, הוא עושה הכל מצוין אבל הוא עושה הכל ביעילות רובוטית. כמעט, שלשות – רובוטיות, חדירות – רובוטיות. אני פשוט לא הצלחתי לראות אצלו אף פעם את הקסם שיש לשחקנים הגדולים באמת. גם אם אולי עוד יהיה. וגם כך, היה אחד משני השחקנים המובילים של אחת הקבוצות המפתיעות והטובות בליגה, ואם ימשיך יחד עם אלדרידג' כך, הדואו הזה עוד יכול להיזכר באופנים מרגשים במיוחד. אחרי הכל, גם לסטוקטון ומאלון לקח הרבה שנים להגיע להישגים גדולים במיוחד. אבל בשביל זה הוא בהחלט יצטרך להשתפר מעט בהגנה ובקבלת ההחלטות, וחשוב מכך – בשביל זה פורטלנד כולה תצטרך להשתפר קצת
סטטיסטיקות: 82 משחקים מלאים, 20.7 נקודות, 5.6 אס', 3.5 ריב', 0.8 חטיפות, 42 אחוז מהשדה, כולל 2.7 שלשות בקצת פחות מ 40 אחוז.
4. ג'ון וול –
זאת היתה לגמרי השנה של ג'ון וול, אחרי שנים של דשדוש של וושינגטון כשלמרות שוול היה בסדר גמור, קשה היה לראות בו כאחד מרכזי העתיד המובהקים של הליגה, השנה הוא פשוט עשה קפיצת מדרגה. אולי גם בגלל שפתאום היה לו קצת עם מי לשחק (ברדלי ביל הנהדר, וגם טרבור אריזה ואחרים), אבל וול הפך להיות החבילה כולה. אחד ממנהלי המשחק הטובים ביותר ברשימה הזאת, ואחד משחקני ההגנה הטובים ביותר ברשימה הזאת. נכון, הוא לפעמים מסתפק בחצי המרחק הקל יותר, וזאת למרות שעם גוף נהדר כמו שלו, הוא יכול לחדור יותר ועדיין, הזריקות שלו נכנסות ביעילות רבה גם משם. הוא אמנם יכול להיות מעט אסרטיבי יותר, וגם הזריקה שלו משלוש, למרות השיפור (הוא לא טוני פארקר) יכולה לרשום שיפור קל נוסף, אבל אני לא בטוח שזה תמיד משנה. העובדה שוושינגטון של העונה האחרונה היתה אחת מהמרעננות הרשמיות של הליגה, ושלקבוצה יש את אחד מהבק-קורטים הטובים, הצעירים והמבטיחים של הליגה תהיה משמעות לא מעטה בשנים הבאות, ווול, הוא ולא ביל, הוא האיש שצריך להוביל ולנווט. ובעיניי, יש לו את זה. עם רק מעט יותר אסרטיביות ומעט יותר ניסיון, הוא לגמרי רכז על.
סטטיסטיקות: 82 משחקים מלאים, 19.3 נקודות, 8.8 אס' (שלישי בליגה), 4.1 ריב', 1.8 חט' (שמיני בליגה), 43 אחוז מהשדה כולל 1.3 שלשות ב 35 אחוזים.
3. סטף קארי –
ולחשוב שכשהוא הגיע לליגה היא ספק אם הוא ייפלט לאירופה מתישהו. יחד עם רונדו, הוא השחקן האהוב עליי ברשימה הזאת. ולמרות זאת, ולמרות שיתכן ויהיו כאלה שישימו אותו במקום הראשון או השני, אני לא יכול בכנות לשים אותו מעל המקום השלישי. אם מדברים על קראוד פליזרים, אז זה האיש. למרות שהוא לא מוסר ברמות של סטיב נאש, הוא מכדרר ברמות הכי גבוהות, וזה נראה תמיד כאילו פשוט כיף לו על המגרש. הוא בהחלט עשוי להיזכר עוד עשר שנים כקלעי השלוש הגדול ביותר שאי פעם ראינו. עם שמירה, בלי שמירה. שני שחקנים, בדריבל, לא בדריבל, זה לא משנה. האיש פשוט קטלני לחלוטין מהמרחק הזה. הוא גוף קטן במיוחד ועדיין אחד הריבאונדרים הטובים ברשימה עם חוש מצוין לכדור. הוא יודע לרשום נקודות גם כחודר, גם אם הוא לא חודר עצום (אבל הפחד של כל הקבוצות מהשלשות שלו, בהחלט מקל עליו לחדור). הוא אולי סקנד גארד בנשמה אבל דיסטריביוטר מצוין עם ראיית משחק פנומנלית. הוא קרוב מאד להיות סופרסטאר, אבל הוא בהחלט כן צריך לשפר את ההגנה הכמעט לא קיימת שלו, ולא יתכן שבוגוט ואיגודלה (טוב, וגם קליי תומפסון) יחפו על החורים שהוא משאיר בלי הרף. אלו הסיבות המרכזיות שבגללן הוא רק שלישי, ועדיין אני הייתי מאד רוצה לראות את גולדן סטייט משתפרת רק במעט, ואותו לוקח גביע. מגיע לו. הבעיה היא שאני לא בטוח שאני רואה את זה קורה
סטטיסטיקות: 78 משחקים (שזה למען האמת יותר ממה שחשבתי שהיו לו), 24 נקודות (שביעי בליגה), 8.5 אס' (שישי בליגה), 4.3 ריב', 1.6 חט', 47 אחוזים מצוינים מהשדה, כולל 3.3 שלשות ב 42 אחוז. כך נראים מספרים של סופרסטאר, ולשם השוואה אלו מספרים טובים יותר מאשר אלו של רוז בעונת ה MVP (אבל גולדן סטייט היתה פחות טובה משיקגו, כמובן)
2. כריס פול –
היתה לי קצת התלבטות בינו לבין זה שיהיה במקום הראשון, אבל הפלייאוף קבע, פול שני. ווסטברוק ראשון. כריס פול בכל מקרה, הוא גם שחקן שתמיד אהבתי. כשאני חושב על מישהו ששולט לגמרי במשחק, על גנרל שדה אמיתי, אני תמיד חושב על פול. הוא תמיד יודע בדיוק איפה כל שחקן נמצא, ולמרות שבעיניי לפחות הוא לא מוסר פלאשי (כמו נאש למשל, או אפילו קארי לפעמים) הוא אחד המוסרים הגדולים בתולדות המשחק פשוט בגלל שהוא תמיד יודע איפה כולם ואיפה כולם רוצים בדיוק לקבל את הכדור. זאת יכולת שהיתה רק לגדולים ביותר. למרות גוף לא גדול במיוחד הוא גם שחקן הגנה מצוין שעשה צרות רציניות מאד לסטף קארי למשל בפלייאוף ובכלל. פשוט נודניק בלתי נלאה ושומר עצום. מסוג השחקנים שמספרי החטיפות שלהם לגמרי לא מרמים ובהחלט מראים עד כמה הוא שחקן הגנה גדול. והוא בהחלט כזה. כבר שנים הוא מלך החטיפות והאסיסטים של הליגה (או למצער, לפעמים, הסגן). הבעיה היא שהוא כבר נמצא בליגה איזה עשור, והוא עדיין לא הגיע להישג קבוצתי משמעותי. ויחד עם גריפין וג'ורדן, בעיניי אין סיבה שהוא לא יגיע לכזה. זה יהיה כתם רציני מאד על הקריירה שלו אם הוא לא יגיע לפחות לגמר הליגה (ועדיף כמובן אליפות), כי את הילת הסופרסטאר ואת העובדה המאד סבירה שהוא כנראה ייזכר בתור הפוינט גארד הגדול של העשור האחרון כבר יש לו. מה שאין לו, זה את ההישגים הקבוצתיים שיכולים לגבות את זה.
סטטיסטיקות: 19.1 נק. 10.7 אס' (מלך האסיסטים של הליגה), 4.3 ריב', 2.5 חט' (מלך החטיפות של הליגה), 47 אחוזים מהשדה כולל 1.3 שלשות ב 37 אחוז.
1. ראסל ווסטברוק -
אני חושב שזו העליונות שלו בפלייאוף על פני פול, שגורמת לי להעדיף אותו. רבים שונאים אותו, אבל אני מחבב מאד את הבחור הגדול הזה (בשביל פוינט גארד) דווקא בגלל שהוא ווינר חסר מצפון. רבים טוענים כנגדו שהוא דופק לדוראנט את הסטטיסטיקות ושהוא אגואיסט, ואני שואל איך שחקן עם מספרי האסיסטים שלו יכול להיות כזה אגואיסט, ובעיקר – מה שדופק לדוראנט את הסטטיסטיקות היא בעיקר העובדה שהוא לא ממש למד לשחק בלי כדור. עכשיו, שלא יהיה ספק, גם לי ברור שחלק מההחלטות של ווסטברוק מטומטמות לחלוטין, ושזה קורה לו לפחות פעם או פעמיים כל משחק. אם היתה לו קבלת ההחלטות של פול הוא כנראה היה נזכר לצידו של מג'יק בתור מועמד לפוינט הגדול בהיסטוריה, והוא בהחלט עדיין לא שם. אבל כשחושבים על זה, אני פשוט לא רואה מה אין לו. הגנה? טוב יותר מפול אפילו, רק לוול יש פוטנציאל הגנתי כמו שלו, רק שבעיניי גם וול עדיין לא שם. ריבאונד? MCW בוואקום אולי טוב יותר, אולי לא. אבל ווסטברוק רושם טריפל דאבלים מדי שבוע. ראיית משחק? שוב, יש לו רגעים מטומטמים, אבל יש לו הרבה יותר רגעים מבריקים. חדירה? גם עד הסוף בלי בעיה, וגם עד כמעט הסוף ואז עלייה נקייה נקייה לחצי מרחק קליל. שלשות? הוא לא קארי, אבל הוא יפגע בך תמיד אם תיתן לו את המטר, ובעצם גם אם לא. אז לא, ראסל ווסטברוק הוא לא שחקן מושלם, ולחלק מהחבר'ה פה יש פוטנציאל גבוה בהחלט משלו, אבל כרגע לפחות הוא הרכז הטוב בליגה.
סטטיסטיקות:
רק 46 משחקים, אבל 21.8 נק. 6.9 אס', 5.7 ריב', 1.9 חט', 44 אחוז מהשדה כולל 1.5 שלשות ב 32 אחוז (לא משהו האמת). וגם כמובן עליונות פלייאוף
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
אגב, אני חושב שלגביו הכשרון עדיין שם. מצד שני, הדרייב שלו למשחק פשוט ירד בצורה חדה מאוד.