קודם כל, רק כדי לסגור את הפינה עם נאש:
עם או בלי שערוריות 2007 (טים דונהי וההשעיות), סטיב קר הביא את נאש הכי קרוב שאפשר בסאנס לטבעת. אחרי הבלאגן עם ד'אנטוני, פורטר ושאק, ב09/10 הקבוצה שקר בנה היתה פחות נוצצת אבל יותר מתאימה לרוץ לאליפות מכל הקבוצות של ד'אנטוני: לצד הגבוה הכוכב (אמארה) היה סנטר צעיר ששומר על הטבעת (רובין לופז, על אף שסבל מפריצת דיסק באותה העונה), שחקני כנף משלימים (גראנט היל וג'ייסון ריצ'רדסון) ובעיקר ספסל מאוזן: לליאנדרו ברבוסה, שנבחר לשחקן השישי בעונה הכי טובה של נאש וד'אנטוני, הצטרפו גוראן דראגיץ', ג'ראד דאדלי, לו אמונדסון וצ'אנינג פריי ששרפו בפלייאוף ספסלים יריבים ולעתים גם חמישיות (בשליפה מהירה מהראש: משחק 3 של דראגיץ' מול הספרס, משחקים 2-3 מול הלייקרס בגמר המערב). הם היו רחוקים ריבאונד התקפה של ארטסט מניצחון על הלייקרס בLA במשחק 5 של גמר המערב ויתרון 3-2 מול הלייקרס, לפני משחק 6 בבית. קצב המשחק היה דומה לזה שהיה עם ד'אנטוני, ההתקפה היתה הטובה בליגה אבל הקבוצה היתה צעירה ומאוזנת יותר - ונאש בן ה-36 רשם ממוצעים עונתיים צנועים של 16.5 נקודות (50.7% מהשדה, 42.6% מחוץ לקשת, 93.8% מהעונשין) ו11 אסיסטים למשחק.
בעיני קר הוציא מנאש הרבה יותר מ-75% מהיכולת שלו.
אגב, הקצב בקבוצות Seven Seconds or Shaq היה גבוה מבכל הקבוצות שאימן ד'אנטוני.
עוד לפני שקר הפך למאמן הווריורס,
הוא סיפר לסן חוזה מרקורי ניוז:
קוד:
We loved him. The first time I saw him play live was in Anaheim. He was with Davidson and played UCLA in the Wooden classic and he was magical.
He didn’t even shoot that well but just his feel and his passing. I was with a lot of our scouts, Bruce Frazier, we’re watching and we’re like, ‘This is the second coming of Steve Nash. This guy is special.’
Despite his size or lack thereof you could just see it. That was I think during his sophomore year. We had our eye on him for a long time. And didn’t think we’d ever have a shot to get him, especially after he blew up the next year. And so this was all just… what GMs do.
קוד:
And we looked at him as the next Nash, the point guard of the future. I’m sure the Warriors once they got their hands on him, I’m sure they were thinking the same thing, ‘We’ve got our point guard of the future.’
לאחר שהסאנס החליטו שלא להאריך את החוזה של אמארה סטודמאייר בן ה26, שנה לפני שהסתיים, קר בחן אפשרות להעביר אותו בטרייד וכיוון במיוחד לקארי עם הבחירה של הווריורס, שרצו גבוה דומיננטי לצד מונטה אליס. אמארה לא התלהב לשחק עבור הווריורס, מה שפגע באפשרות לבצע את הטרייד, בעוד קארי בכלל רצה ללכת לניקס שאומנו על ידי מייק ד'אנטוני ולא חשב שיתאים לשחק לצד אותו אליס. אבל מיד אחרי שקארי נבחר,
דון נלסון הודיע שהוא לא הולך לשום מקום:
קוד:
“He’s a heck of a player. We drafted him because we think he’s going to be a great point guard. Maybe not his first year. It takes a while for point guards to mature and feel comfortable. I always saw Steve Nash in him, and he is the greatest player I’ve ever coached,” Nelson said. “I’ve been looking for another one for a long time and this is as close as I’ve ever seen in a young player. He has that same ability that Steve had. Shooting, passing, knowledge, just the natural things he’s done that he’s worked on his whole life.”
הטעות של קר בתחילת הקריירה בסאנס היתה למנות את טרי פורטר, שניסה להוריד מעט את מעמסת ניהול המשחק מנאש המבוגר על מנת לנצל אותו יותר כסט שוטר. כמו שאני רואה את זה, גם נאש וגם קארי פורחים עם הכדור ביד כמנהלי משחק ומוסרים יצירתיים שיוצרים לעצמם מצבי קליעה קטלניים. האחד קלעי גדול יותר, האחר מוסר גדול יותר, אבל הדמיון קיים בעיני, וכנראה שאני לא היחיד. זה גם מה שמבדיל אותו משחקנים כמו אוסטין ריברס, שצריכים את הכדור ביד אבל חסרים את המימדים הפיזיים וראיית המשחק.
לצדו של קארי צריכים להיות כמובן שחקנים גדולים ופיזיים יותר, כמו במקרה של נאש, אבל אני לא חושב שלאורך זמן התפקוד שלו בעמדה 2 לצד שחקן כמו, למשל, MCW או שון ליווינגסטון (שמשחק לצד קארי מעט יחסית לציפיות, וגם כשקליי תומפסון נפצע עלה מהספסל מאחרי קארי וברבוסה), היה מעלה אותו שלב. לכן הציוות בין אליס לקארי היה בעייתי והווריורס בחרו לתת את המפתחות בעמדת השוטינג גארד לקליי תומפסון, שעם המימדים הפיזיים המצוינים נדמה לכל הפחות כשחקן חמישיה יציב והתאמה מצוינת לצד קארי. המהלך הניב פירות הרבה לפני שתומפסון התגלה כאחד השוטינג גארדים הטובים בליגה, והתבטא בעיקר בקפיצה ביכולת של קארי.