|
אז שוב ביקשו יפה, ושוב בין טיסות ונסיעות, אכתוב את דעתי על השחקנים הטובים בעולם בעמדה הטובה בעולם.
הטובה בעולם? לא יודע, היא מזכירה בעיקר ברמה שלה את עמדת הפוינט גארד. הסמול פורוורד הטוב בעולם הוא גם השחקן הטוב בעולם או לפחות אחד מהשניים (יחד עם הפוינט המקביל). הסמול פורוורד השני הטוב בעולם הוא אחד מארבעת השחקנים הטובים בעולם (הרביעי, גם הוא פוינט מקביל). שניים נוספים ברשימה הם לפחות שניים מעשרת השחקנים הטובים בעולם. אין לה את העומק שיש בעמדת הסקנד גארד בעיניי, ולא יהיו כאן תריסר אזכורי כבוד אלא אולי 7-8, אבל השמנת היא עדיין הקרם דה לה קרם.
אז מילא זה שהשמנת של העמדה היא גם פחות או יותר השמנת של הליגה, אבל משהו נוסף קרה בחמש השנים האחרונות. אחרי שבמשך שנים על גבי שנים עמדות ההגנה העיקריות היו הפאוור והסנטר, נראה שיש יותר ויותר שחקני הגנה עילית בעמדה 3 דווקא. סוג של 3&d, רק של-3 כאן יש שתי משמעויות. הטווח והעמדה.
מרענני חך:
וקודם מי שלא יהיה כאן, אפילו באזכורי הכבוד אבל בהחלט יכולים להיכנס שנה הבאה. והסיבה לכך היא שהם היו פשוט פצועים כל השנה:
מייקל קיד גילכריסט (14 אשתקד) ששיחק איזה חמישה משחקים באמצע ובהחלט יכול לחזור להיות אחד מחמשת שחקני ההגנה הטובים בעולם. הלוואי.
טייריק אוונס (8 אשתקד) שגם שיחק איזה חמישה משחקים באמצע העונה, אבל הנה העובדה – איתו ניו אורלינס הגיעה לפלייאוף של מערב חזק, בלעדיו היא היתה קבוצה מגוכחת במערב חלש יותר.
ווילסון צ'נדלר היה אזכור כבוד שנה שעברה, ובגלל שהיה פצוע כל השנה, נניח שאולי הוא עוד יהיה.
מישהו שלעומתם יצא מהרשימה וכנראה כבר לא יחזור אליה, והוא גם לא ממש HM, הוא מי שהיה הסמול פורוורד השני בטיבו בליגה במשך שנים, ואחד מחמשת הגדולים במשך יותר מעשור, פול פירס (13 אשתקד) בן ה 38 נתן עונה חלשה בקליפרס ומשום מה החליט לא לפרוש.
וגם לקייל קורבר (15 אשתקד) לא מגיע, חזר מפציעה אבל איבד את החדות. אולסטאר רק לפני שנתיים, אבל נראה ומשחק לא פחות זקן מאשר פול פירס. לא קולע בדאבל פיגרים, לא קולע ב 40-50-90 . וכל שמגיע לו הוא רק אזכורון.
אזכורי כבוד:
טרבור אריזה (12 שנה שעברה)
ארוך, שומר טוב אבל רחוק מלהיות שומר גדול למישהו שזה הטיקט שלו, קולע את השלשות החופשיות אבל מבסס עליהן בעיקר את כל ההתקפה שלו למרות החבילה האתלטית. אריזה הוא לא שחקן יוצר בהתקפה למרות אתלטיות ואורך, והוא שחקן הגנה טוב ולא יותר, אבל איכשהו זה מספיק לו שנה אחר שנה להיות סמול פורוורד סביר מאד בליגה. השנה הוא אמנם שמר פחות או יותר על יכולתו, אבל יוסטון ממש לא. ולא אריזה הוא האיש שתרם בהכרח לטירוף או להגנה או לקומיטמנט, כי ממש לא. אז אזכור כבוד כן, אבל יותר מזה לא. וחבל, כי הכשרון שלו גדול יותר מזה והיה נראה ,שקצת כמו הקבוצה כולה, גם הוא רק משייט לו.
סטט': 81 משחקים, 12.7 נק', 4.5 ריב', 2.3 אס', 2 חטיפות ו-2.3 שלשות ב 37 אחוז חביבים.
[b]וויל בארטון[/b]
צץ משום מקום, והפך להיות איש רזה ומלהיב. עם גוף שמזכיר בעיקר את זה של שון ליווינגסטון ואתלטיות שמזכירה לי בעיקר את ג'רלד וואלאס של לפני 8 שנים, אין ספק שהוא שחקן נהדר עם עתיד לא קטן. במשך רוב העונה הוא היה המועמד שלי לשחקן השישי של העונה, כשהוא נותן מופעים מרהיבים שוב ושוב גם אם בקבוצה בינונית מינוס, אבל הוא בהחלט נחלש מעט לקראת סיום העונה. כך או כך, הוא ולא מודיאיי או ג'וקיץ' הוא הסיבה הטובה ביותר לראות את דנבר ואם הוא יהיה קונסיסטנטי יותר, הוא עוד יתקע יתד בעמדה הזאת.
סטט': 82 משחקים, כולם למעט אחד מהספסל. 14.4 נק', 5.8 ריב', 2.5 אס', 1.4 שלשות ב 35 אחוזים.
לוואל דנג (HM גם שנה שעברה)
הגיע לבית האבות של מיאמי והשתלב שם בדיוק. כבר כשעזב את שיקגו לפני שנתיים היה ברור שכוכבו מתחיל לדעוך. באופן כללי, נראה לדעתי מבוגר בהרבה מגילו (30), אתלטי פחות מפעם, אבל עדיין עם גוף גדול וקליעה נקייה בסך הכל, בעיקר מחצי מרחק. גם בהגנה הוא קצת פחות טוב משהיה פעם, אבל אני רואה אותו כשחקן שיכול לתרום כמעט לכל קבוצה בעמדות 3-4 גם אם יתכן שעדיף שיעלה מהספסל. בכל מקרה, דנג תמיד שיעמם אותי מאד ושום דבר לא באמת השתנה השנה. שיחק המון דקות בפאוור השנה וסביר להניח שיהפוך ליותר ויותר כזה ככל שהשנים נוקפות.
סטט': 74 משחקים, 12.3 נק', 6 ריב', 1.9 אס', 1.2 שלשות ב 34 אחוז.
טוביאס האריס (HM שנה שעברה)
ומלואל דנג הדור הקודם ללאול דנג הדור הבא. לא בדיוק, בעוד דנג מתמקד יותר בזריקות מחצי מרחק, האריס אמנם קולע אותן וגם מהשלוש, אבל קצת פחות, והוא יותר סלייסר ממה שדנג אי פעם היה. אבל שניהם גופות גדולים יחסית וגם האריס יום אחד עוד יהיה בעיקר פאוור פורוורד. אורלנדו העבירה אותו כי הוא לכאורה דרך על המקום של האיש הכי אתלטי בעולם, ארון גורדון, ובדטרויט יש לו ולמרקוס מוריס פחות או יותר את אותו התפקיד בדיוק – להיות אנשים גדולים שנותנים ריבאונד וזריקה מבחוץ. היה בהחלט נהנה יותר מרכז יותר אינטליגנטי מאשר רג'י ג'קסון, בעיניי.
סטט': 76 משחקים, 14.7 נק', 6.7 ריב', 2.2 אס', 47 אחוז מהשדה, כולל 1.1 שלשות ב 34 אחוזים.
ג'ף גרין (HM גם שנה שעברה)
היתה אמורה להיות לו קריירה הרבה יותר טובה, והוא הפך להיות סקורר להשכיר לקבוצות שצריכות אחד כזה שישלים להן את הרוסטר. לא שחקן שסומכים עליו, לא שחקן שיכול באופן קבוע לצבור המון נקודות (למרות שפעם בכמה משחקים הוא ייתן משחק גדול). פעם הוא היה חבר לשלישייה של דוראנט ווסטברוק, אחר כך הוא היה מי שאמור להיות ממשיך דרכו של פול פירס, אבל היום קצת חבל. שנה הבאה יהיה בקו הקדמי העמוס גם כך של אורלנדו ויעמוד במקום של חזוניה וגורדון ואחרים, ואולי יוביל אותם ואולי לא, וסביר להניח שימשיך להיות מישהו שפעם בכמה משחקים קולע 25 ובשאר הזמן מסתפק בשאריות.
סטט': 80 משחקים בממפיס ובקליפרס, 11.7 נק', 4.2 ריב', 1.7 אס', קולע פחות משלשה במשחק באחוזים חלשים.
דמארה קארול (11 אשתקד)
בדרך כלל, אחת הדוגמאות המובהקות לשחקן שהוא 3&d. ההגנה שלו טובה מהממוצע וגם בהתקפה – העובדה היא שלפני שנתיים בפלייאוף של אטלנטה הוא היחיד ששיחק נורמלי בחלק לא קטן מהמשחקים. שחקן אפור של עבודה קשה שחוצב את דרכו בזכות גוף גדול ולמרות אתלטיות בינונית. מסוג השחקנים שתמיד יהיו נכס לקבוצה בתור השחקן הרביעי בטיבו. בכל מקרה, השנה הוא היה פצוע רוב העונה וקשה לייחס לו את ההצלחה המדהימה של טורונטו. חזר בעיקר בפלייאוף והיה חלוד בבירור, ועדיין בורג בקבוצה שעברה שני סיבובים. שנה הבאה, אם יהיה בריא, יהיה מבחן גדול הרבה יותר שלו וטורונטו בהחלט תצטרך אותו אם תרצה לשחזר את הצלחת השנה האחרונה.
סטט': 26 משחקים בעונה הסדירה, 11 נק', 4.7 ריב', 1.7 חט', 1.8 שלשות ב 39 אחוז טובים.
כאמור חזר חלוד לפלייאוף אבל שיחק את כולו עם 9 נק', 4 ריב' וחטיפה למשחק.
אוון טרנר
הכי קרוב לרשימה העיקרית שאפשר. בלי שום ספק המוביל של החמישייה השניה של בוסטון. אול אראונדר שיודע לחדור ולמסור גם פנימה וגם החוצה בזמן החדירה. מנהל המשחק הכי טוב של בוסטון עם כל הכבוד לתומאס ושחקן ורסיטלי שבעיקר מזכיר לי את איגודלה. ההבדלים? ההגנה שלו פחות טובה, ובעיקר האיש לא ממש יודע לקלוע מהשלוש. אבל הוא עדיין צעיר ושיפור בשני הפרמטרים שלו יכול להביא את הקבוצה החדשה שלו – פורטלנד עד השלבים המכריעים במערב, בטח אם ישתמשו בו בתור האיש המרכזי מהספסל, שם עיקר כוחו (ואולי יעלו את קראב דווקא בחמישייה).
סטט': 10.5 נק', 4.9 ריב', 4.4 אס', חטיפה, 46 אחוז מהשדה, אבל חמישית שלשה ב 24 אחוז זה רע, בליגה שמשחקת על קלעים.
ולמנה העיקרית:
15. הריסון בארנס (HM שנה שעברה)
אם בעונת אליפות שבה הוא היה בריא נתתי לו רק אזכור כבוד, השנה אקפיץ אותו קצת אבל רק קצת, כי השנה הוא הוכיח קונסיסטנטיות ובדירוג הזה אני גם מכבד את העקביות הזאת. בלי ספק הצלע החלשה בחמישייה של גולדן סטייט (ובכל זאת, שווה מקום 15 כאן), הטול בורשטיין שלה. קשה לי לראות אותו ככוכב במקום אחר. מזכיר אם כבר את אריזה. שחקן הגנה טוב אך לא מעולה, יודע לקלוע את השלשות (אלא אם כן הכסף על השולחן כי הוא היה די נוראי רוב הפלייאוף) פה ושם יכול לכדרר פעם או שניים בשביל לזרוק מחצי מרחק, חודר בינוני. לא שחקן מהסוג שאין בליגה, ובהחלט שחקן שאני שמח מאד שעזב את גולדן סטייט. ועדיין, ברור מאד שכשברנדון ראש החליף אותו היתה ירידה רצינית ברמה. ייחודי בכך שהוא אחד השחקנים היחידים בליגה שזורק בדיוק שליש מהזריקות שלו מתחת לסל, שליש מחצי מרחק ושליש מהשלוש כולם ביעילות סבירה, כיאה לשחקן הבינוני בסך הכל הזה.
שנה הבאה במאבס. אישית, אני צופה פלייאוף למאבס. האריסון בארנס הוא אולי לא שחקן גדול אבל הוא שחקן סביר מאד בעמדה. בוגוט הוא תוספת עצומה, ודירק ואפילו דרון הוכיחו שבכל זאת עדיין לא נס ליחם (למרות זאת, ליחם עשוי לנוס השנה ואז המאבס יהיו בנפילה חופשית). בטח יקלע קצת יותר משנה שעברה בגלל הוואקום, אבל הוא לא חומר כוכבות, ואם דאלאס מסתמך עליו בתור השחקן המרכזי שלה או ספק הנקודות המרכזי שלה, אז אוי ואבוי לה.
סטט': 66 משחקים, 11.7 נק', 4.9 ריב', 1.8 אס', 47 אחוז מהשדה כולל 1.2 שלשות ב 38 אחוז. בפלייאוף למרות שעדיין קלע בדאבל פיגר והוריד אף יותר ריבאונדים, האחוזים שלו בהחלט ירדו (39 אחוז מהשדה ו 34 אחוז מהשלוש)
14. רודי גיי (נפילה חדה מהמקום החמישי שנה שעברה)
ווהנה העניין, לרודי גיי עדיין יש את כל החבילה. הוא אתלטי, הוא פלואידי, יש לו ג'אמפ נאה לעין, יש לו גוף כדורסל מעולה, אתלטיות נהדרת ויד טובה בעיקר מחצי מרחק. אין למשל לדמאר דרוזן כלי אחד שלגיי אין. אבל אם עד השנה הוא היה טופ 10 בעמדה ולו משום שהוא תמיד קלע בצרורות, השנה אפילו זה לא. זה נראה כאילו עם כל הכשרון בעולם הוא איבד חלק גדול מהחשק, וזאת בעיה. עכשיו, כשאני אומר חשק, אני לא מתכוון לכך שבעבר היה לו חשק לתת לקבוצה שלו להצליח, אבל בהחלט היה לו חשק להצליח בעצמו, לצבור נקודות, להיות דומיננטי (גם אם על חשבון הקבוצה), השנה בפעמים שראיתי את סקרמנטו, נדמה שגם זה לא. הוא נתן לקאזינס להוביל ולא השכיל להציב לו שחקן מס' 2 איכותי. הוא ירד ברוב המדדים הסטטיסטיים ובעיקר במה שהכי חשוב לו – הקליעה. ולא, ברור שהוא לא השתפר בשאר הדברים, ההגנה עדיין לא משהו, הוא מוסר רק כשצריך וחצי ממה שמסר בעונה הקודמת ולעיתים הוא פשוט נראה כל כך אנמי, ולא קשור לעניינים בסקרמנטו שזה מאד עצוב.
שנה שעברה דירגתי אותו חמישי, גם כי די האמנתי בסקרמנטו והאמנתי שהוא יהיה סקורר עצום בה, אבל לא עוד, אני לא מאמין שגיי בן ה 30 יתאפס השנה, בטח לא בסאק טאון. אם כבר נראה לי הרבה יותר הגיוני שנראה סצנריו קוו מרטין שכזה, בו עוד שנתיים שלוש הוא ידעך לגמרי ויהפוך להיות לא רלוונטי, וחבל כי ברמת הכשרון היה לו הכל.
סטט': 70 משחקים, 17.2 נק', 6.5 ריב', 1.7 אס', 1.4 חט', 46 אחוז מהשדה עם שלשה בערך ב 34 אחוזים חלשים.
13. קובי ברייאנט (דורג שישי בין הסקנד גארדים אשתקד)
וכך, הסקנד גארד הגדול ביותר של 20 השנים האחרונות, אלוף עולם חמש פעמים ואחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה בעמדה מס' 2, מסיים את הקריירה במקום בינוני משהו בעמדה מס' 3. אין ספק שיהיו כאלה שיטענו שלא מגיע לו מקום ב-15, לא עם האחוזים הכל כך חלשים שלו לאורך כל העונה, לא עם העובדה שהעונה כולה היתה מחול פרישה אחד גדול לאיש והאגדה. יהיו שיטענו שבמקום ללמד את ראסל וקלארק מה לעשות, הוא לקח להם את הזריקות והכדורים. הלייקרס היו בדיחה השנה וקובי גם אם רצה כבר לא יכל. ההגנה היתה בינונית מינוס, וההתקפה היתה חור שחור של שחקן שחושב שהוא יכול לעשות דברים כמו לפני 4 שנים, אבל עובדה שלא.
ובכל זאת, דירגתי אותו במקום ה-13. קודם כל, כי אני מעריץ אותו, אחד משלושת השחקנים שהכי אהבתי אי פעם. שנית, בגלל שבעיניי מה שהוא עשה השנה, גם אם יהיו שיטענו שהיה פארסה, היה דווקא מעולה, כל אוהדי העולם רצו לראות את קובי לוקח את הזריקות וזה לא כאילו שהלייקרס היו משיגים עוד הרבה יותר נצחונות אם הוא היה זורק פחות. אבל בעיקר, בגלל שהדירוג הזה גם עונה על השאלה – אם אתה צריך שחקן לשחק בסדרת סיבוב שני בפלייאוף – נכון להיום, את מי תיקח. וקובי, הוא לכל הפחות השחקן ה-13 ברשימה הזאת שאני לוקח בשביל לענות על השאלה הזאת, בטח לפני גיי, בטח לפני בארנס. משחק ה-60 נקודות היה משחק פרישה מרגש ומדהים, אני שמח שראיתי אותו ואני שמח שלקובי היה אותו. כי ברגעים מסוימים מאד, קובי עדיין יכול להיות קסם.
סטט': 66 משחקים, 17.6 נק', 3.7 ריב', 2.8 אס', 36 אחוז חלשים מהשדה כולל 2 שלשות ב 29 אחוזים עוד יותר חלשים מהשלוש. אבל קסם.
12. דנילו גאלינרי (HM שנה שעברה)
הפצוע האיטלקי היה מספיק בריא השנה בשביל להיכנס לרשימה הראשית, אבל האמת היא שקצת חבל, כי הכשרון שלו שווה הרבה הרבה יותר מהמקום ה-12. והנה הדברים הרעים – הוא רך, הוא ריבאונדר רע, והוא כל הזמן פצוע. גם השנה רק 53 משחקים, למרות שברור לכולם שהוא ולא בארטון הוא הסמול פורוורד הבכיר של הקבוצה. והנה הדברים הטובים – הוא ארוך מאד, גוף שרירי ומעולה, אתלטי יותר מרוב האירופאים, אלגנטי וחכם ואחד משחקני ההתקפה היצירתיים ביותר בעולם כשאין כלי שאין לו. מכדרר מעולה למרות גובהו (2.08), קלעי מצוין מכל טווח, ומהבודדים בנ.ב.א שיכולים להיזכר בנשימה אחת עם הארדן ודרוזן כשחקן שסוחט המון המון עבירות. שחקן התקפה נהדר, אבל שחקן הגנה בינוני וכאמור, בעיקר – שחקן פצוע ורך.
ועם זאת, הנה העובדה, למרות שבארבע השנים האחרונות הוא עבר את ה 60 משחקים לעונה רק פעם אחת, זה לא נראה כאילו זה עלה לו באתלטיות, הוא עדיין שחקן אתלטי, ארוך וחכם, והוא יכול להמשיך לעשות זאת עוד שנים בעונות של 55 משחקים כל עונה. אבל דנבר תצטרך יותר מזה. השנה לראשונה נראה שבאמת יש לה לא מעט כלים בלא מעט מקומות. בפרונט - שני סנטרים אירופאים טובים לצד חיה רעה כמו פאריד מתחת לסל. בבק-למודיאיי עם עונת רוקי קצת מוזרה מצטרף ג'מאל מוריי כשני רכזים צעירים וטובים. אבל עמדת הסמול פורוורד, מסורתית עוד מימיו של מלו, היא העמדה החזקה ביותר כאן. בארטון ישחק בעיקר כ-2, צ'נדלר חוזר אבל קשה לדעת איך, גאלינרי יצטרך להמשיך להיות הכוכב, כי עם כל הכבוד לכל השמות שהוזכרו כאן, אף אחד מהם הוא לא מייצר נקודות קונסיסטנטי ברמה של גאלינרי. עם 70 משחקים שלו, דנבר יכולה בהחלט לאיים על הפלייאוף. עם פחות – כנראה שלא.
סטט': 53 משחקים, 19.5 נק', 5.3 ריב', 2.5 אס', 41 אחוז חלשים מהשדה, כולל 1.6 שלשות ב 36 אחוזים אבל 8 זריקות עונשין שאותן הוא קולע ב 87 אחוז מכפרות על לא מעט מהסטטיסטיקות האלה.
11. ג'יי קראודר (לא היה על הרדאר אשתקד)
שחקן האנרגיה מס' 1 בקבוצת האנרגיה מס' 1 בליגה. ראיתי את בוסטון לא מעט השנה, וקשה לומר שראיתי כדורסל התקפי מבריק, סטיבנס הוא בהחלט לא מאמן התקפי מבריק, אבל הוא מאמן של אנרגיות ומלחמה בלתי פוסקת, קצת מהסוג של פיטינו. ומהבחינה הזאת, אין כמו קראודר (ואייברי בראדלי). קראודר, שחקן "עבה" שבקושי מגרד את ה-2 מטר הגיע משום מקום והוכיח שהוא לגמרי ולחלוטין ה 3&d הקלאסי. בעיקר ב D – שחקן הגנה מעולה, שנדמה לי שאף הוביל את החוטפים בליגה בתחילת העונה, מחויב לחלוטין לקבוצה ואף פעם לא עושה דברים שהוא לא יודע, אבל דבר אחד שהוא כן יודע לעשות בהתקפה הוא לקלוע באופן סביר מהשלוש ולהוות איום עקרוני גם כחודר סביר. האיש הכי דומה לדמארה קארול, אבל נדמה לי שהוא טוב ממנו ברוב הפרמטרים, בעיקר כשחקן הגנה וכאיום מהשלוש, אם כי קארול מייצר נקודות טוב יותר בלפחות רמה אחת.
ועדיין קשה לי לתת לו מקום גבוה יותר, כי שנה אחת טובה ככל שתהיה, היא בסופו של דבר רק שנה אחת, והאמת היא שהיא גם לא היתה כל כך יוצאת דופן. יש מצב שקראודר הוא שחקן של שיטה, השיטה של סטיבנס ובשיטות אחרות הוא ייעלם, בסופו של דבר לא מדובר בשחקן מוכשר באופן מיוחד. השנה בוסטון תרצה לבנות על ההצלחה של השנה שעברה עם אותו גרעין פחות או יותר ואותה אנרגיה, אבל בתוספת סנטר איכותי. המפתח הגדול של בוסטון השנה כמו בשנה שעברה הוא באנרגיות ובהגנה, ושם קראודר ובראדלי צריכים להמשיך להוביל. בלי המלחמה הבלתי פוסקת של קראודר, קשה לי להאמין שהכשרון ההתקפי של הורפורד או תומאס מספיקים בשביל לעבור סיבוב בפלייאוף. עם המלחמה הזאת? הם יכולים גם לעבור שניים.
סטט': 73 משחקים, 14.2 נק', 5.1 ריב', 1.8 אס', 1.7 חט' (14 בליגה), 44 אחוז מהשדה, ו 1.7 שלשות ב 34 אחוזים.
10. צ'נדלר פרסונס (10 שנה שעברה)
עדיין במקום העשירי אחרי שלפני שנתיים דורג שישי. אבל יש המון מקום לאופטימיות, רק חבל שהוא כל כך פצוע. השנה לקח לו המון המון זמן להתאפס על עצמו, בחצי הראשון של העונה הוא פשוט לא היה טוב, ב 34 המשחקים הראשונים שלו הוא קלע רק 9.5 נקודות למשחק ופשוט לא מצא את עצמו בהתקפה של דאלאס. באותם 34 משחקים הוא קלע רק 12 פעם בדאבל פיגר, ועבר את ה 20 נקודות רק 4 פעמים. ואז, בערך באמצע ינואר פתאום השתחררה הנצרה וקרה משהו שחשבתי שהיה אמור לקרות מזמן – שנוביצקי יעביר את המושכות לפורוורד לבן מוכשר אחר. ב 27 המשחקים האחרונים שלו העונה הוא קלע כמעט 19 למשחק, כשב 23 מתוך 27 המשחקים הוא קולע בדאבל פיגר וב-12 מהם הוא עובר את ה 20 למשחק. פתאום הוא נראה כמו האלפא דוג שהוא יכול וצריך להיות עם האלגנטיות, הכשרון, היכולת הנדירה באמת בלי כדור, הקליעה החלקה מכל טווח (כולל משחקים של יותר מחמש שלשות) והגובה, הפיזיות והאתלטיות המספיקות בשביל לצבור נקודות גם מתחת לסל. וגם האינטליגנטיות, זאת שמגבילה את הזריקות הלא יעילות שלו מחצי מרחק ל 18% מהזריקות שלו בלבד, שזה נתון נהדר בעוד את רוב הזריקות הוא זורק מהטווחים היעילים של מתחת לסל ומהשלוש.
ואז הוא נפצע... שוב.. זה חוזר על עצמו וזה מעצבן כי הוא אחד השחקנים האהובים עליי בעולם. כל מה שאני יכול לקוות הוא שהשנה הוא יחזור טוב יותר מכפי שהוא התחיל את השנה הקודמת. אני אישית מאד רציתי לראות אותו בווריורס, גם על חשבון דוראנט, אבל הוא חתם בממפיס, שזה לא רע. הקבוצה זקנה, אין בה כשרון התקפי של ממש, בטח לא צעיר, ופרסונס צריך להתחיל את העונה כפי שסיים את העונה הקודמת עד הפציעה, כסקורר מעולה מכל מקום על המגרש וכאחד הקלעים היעילים בעולם. אם זה יקרה, ופרסונס יתייצב כמנהיג ההתקפי של ממפיס, אז ההגנה של גאסול, קונלי וטוני אלן יסחבו את הקבוצה לפלייאוף. אם לא, אני פשוט לא רואה מי יקלע בקבוצה הזאת. אני לפחות מחזיק לו אצבעות
סטט': 61 משחקים, 13.7 נק', 4.7 ריב', 2.8 אס', 49 אחוז מהשדה ו 1.7 שלשות ב 41 אחוזים, אבל כאמור איזה הבדל בין החצי הראשון לחצי השני של העונה...
9. אנדרו וויגינס (7 שנה שעברה)
מצד אחד לוויגינס יש מזל, בכך שהדירוג הזה מנסה לנבא מה יהיה בעתיד הקרוב. (אילו סיבוב שני בסדרת פלייאוף תתקיים מחר, איזה שחקן היית רוצה לראות בקבוצה). מצד שני, אני חייב להודות – וויגינס למרות השיפור משנה שעברה, רק ירד במקום בעיקר בגלל שהייפ מתחיל טיפה לדעוך לו. ואני באמת לא זוכר מאז לברון שחקן עם הייפ כל כך גדול במכללות כמו וויגינס. עד שלקראת הדראפט היה נראה שלג'בארי פארקר ואמביד יש קייס עליו, הוא אמנם נבחר ראשון, אבל מתחיל להיות ברור שהספקות היו אכן צריכים להיות קיימים. הוא שחקן הגנה טוב, אבל הפוטנציאל שלו גבוה הרבה יותר. פיפן הוא כבר לא יהיה, כי מוסר גדול הוא לא, וגם לא יהיה, וגם הריבאונד הוא לא הדבר שהכי מעניין אותו בעולם. קלעי הוא לא, כי קשה לו מהשלוש, והוא מנצל את העובדה שהוא אחד מהאנשים הכי אתלטיים בעולם (בטח אחד מחמשת הגדולים בנ.ב.א) בשביל לקלוע נקודות שמזכירות קצת את ג'ורדן של שנות השמונים ווויד של 2005. אבל עם כמה שהוא נכס, הוא מקבל החלטות רע, מוסר נוראי, שחקן אנוכי למדי שהוא חלק מהמערך האנוכי גם כך של מינסוטה, ובעיקר – אולי הוא לא יהיה הלברון הבא. או הפיפן הבא... אולי, יהיו כאלה שיאמרו, מדובר בכלל ברודי גיי הבא, וזה כבר לא משהו.
אז שנה שלישית בליגה, לכאורה עם קצת פחות לחץ, כי מתחיל להיות ברור שהאיש שמינסוטה צריכה לבנות עליו הוא לא הוא, אלא קרל אנתוני טאונס. ואולי עם קצת יותר סיכוי, כי ת'יבודו רק אמור להוציא את הפוטנציאל ההגנתי העצום מהכוח אל הפועל, ואולי גם להפוך אותו לשחקן קבוצתי יותר. שני דברים יכולים להפוך אותו לשחקן על – ההגנה המשופרת (באדיבות ת'יבודו) והיכולת לקלוע מהשלוש, יכולת שכרגע מגבילה אותו מאד. אחד מהשניים והוא יהיה מעולה, שניהם והוא יהיה עצום. בלעדיהם... כמו שאמרתי, יש מצב לרודי גיי 2.0. מינסוטה צריכה להתחיל לקצור את הפירות, אבל היא לא תעשה את זה עם ההנהגה של לווין ווויגינס הישנים, היא צריכה את טאונס, והיא צריכה שינוי פאזה מוחלט של שני אתלטי העל בעמדות 2 ו-3.
סטט': 81 משחקים, 20.7 נק' (19 בליגה), 3.6 ריב' די עלובים, 2 אס' לא משהו, גם חטיפה אחת בלבד זה לא במקום. 46 אחוז מהשדה (בזכות 58 אחוזים מעולים מתחת לסל, רק חבל שהוא זורק כל כך הרבה מחצי מרחק, היה יכול להקפיץ את האחוזים משמעותית), ו 0.7 שלשות ב 30 אחוז.
8. אנדרה איגודלה (6 שנה שעברה)
אז ההייפ שהיה לאיש המיוחד הזה אחרי סדרת הגמר הקודמת קצת דעך. השנה לברון הראה לו שלמרות הכל הוא בכל זאת לא כל כך עציר (אם כי חובה להודות על האמת, איגודלה היה קצת פצוע בגב בסדרת הגמר. נגיד שזה גם בגלל זה), ועדיין בהרבה מאד מובנים האיש הזה, שהיה גם פצוע קצת יותר מדי השנה הוא אחד השחקנים החשובים ביותר בקבוצת 73 הנצחונות ההיסטורית של הווריורס. בתור מישהו שראה הרבה יותר מאשר חצי ממשחקי הווריורס השנה, אני חייב לומר זאת – כשהכדור בידיים של קרי, יש סיכוי גבוה למשהו מדהים, אבל גם סיכוי מסוים לאיזה איבוד או מהלך דבילי כלשהו. כשהכדור בידיים של שון ליווינגסטון, אין שום סיכוי למהלך דבילי, אבל גם הסיכוי למשהו גאוני או יצירתי במיוחד לא גבוה מאד. לעומת זאת, כשהכדור אצל דריימונד ועוד יותר מכך אצל איגודלה – אני הכי רגוע, איגודלה הוא מקבל החלטות מדהים ואני יודע שלפחות איבוד כדור חסר פשר לא יהיה כאן, גם זה משהו.
אז איזה איגודלה נראה השנה. לכאורה נראה שתפקידו רק יגדל, אמנם דוראנט הגיע לו על הבלטה, אבל אם עד השנה היו גם ברבוסה וגם בארנס וגם ראש וגם עוד כל מיני, השנה הוא יהיה לגמרי השחקן הראשון מהספסל הקצת עלוב של הווריורס. הוא יצטרך לקלוע יותר מאשר 7 נקודות למשחק, כי אם לא הוא – אין מישהו שיצבור את הנקודות האלה מהספסל. אני רק לא בטוח שהוא יכול, גם בגלל שהוא כבר התרגל לתפקיד הדבק, וגם בגלל שהוא מבוגר יותר וגם בגלל הגב הפצוע שלו. הספסל של הווריורס, הוא הגורם שהכי מדאיג אותי כרגע בכל הנ.ב.א, ואני לא בטוח לגמרי שלאיגודלה יש עוד שנה אחת בשביל להעמיס את הספסל הזה על הגב שלו. אבל אני מקווה שכן, כי כשזה קורה – זאת ההרגשה הכי בטוחה בליגה כולה.
סטט': 65 משחקים, רובם מהספסל. 7 נק', 4 ריב', 3.4 אס', 1.1 חט', 48 אחוז מהשדה, כולל 0.8 שלשות ב 35 אחוז.
7. ניקולה באטום (HM שנה שעברה אבל 9 לפני שנתיים)
לא יודע מה קרה לו בפורטלנד בשנה הקודמת, אולי הקבוצה כולה היתה במין דעיכה מתמדת, אבל באטום הוא שחקן נהדר ומקום בעשירייה הראשונה בהחלט מתאים לאיש הארוך הזה. בתחילת השנה לא היה ברור לי מה יהיה מקומו בהיררכיה מול מק"ג, אבל מק""ג נפצע, ובאטום הוכיח שגם אם בהגנה מק"ג מעט (אבל רק מעט) טוב יותר, הוא עדיין שחקן הגנה גדול, אבל בעיקר – קצת כמו יאניס - הוא מנהל משחק מעולה, אחד הפוינט פורוורדים הטובים במשחק, קלעי שלשות איכותי שרק משתפר כל הזמן ולמען האמת גם זורק משם בעיקר (45 אחוז מהזריקות, לעומת רק 22 אחוז מתחת לסל, שזה בעיניי אחוז נמוך מדי לאור האתלטיות והאורך שלו), ריבאונדר נהדר. אול אראונדר נפלא שמשחק היטב בשני צדדי המגרש. הוא לא רק 3&d אלא הרבה יותר מכך – יוצר, מנהל, ברומטר ושחקן מאד אטרקטיבי.
שארלוט היתה קבוצה מאד חמודה שנה שעברה. המנהיג שלה לא היה ניקולה באטום אלא קמבה ווקר (הפוינט גארד התשיעי בפנקסי, כנראה שבכל זאת עמדת הפוינט עמוקה יותר מהסמול), וקמבה ימשיך להיות המנהיג שלה גם השנה. מק"ג יחזור ויוריד הרבה מהעומס ההגנתי של באטום, אבל באטום ישחק המון, כנראה בעיקר בעמדות 2 ואולי גם ב-1 כמנהל המשחק הטוב ביותר שלה, בטח ובטח כשקמבה על הספסל, ובטח עתה כשג'רמי לין כבר לא שם. המזרח התחזק ושארלוט היא בסופו של דבר קבוצה די רזה עם ספסל בעייתי ועם פרונט קורט דליל, אבל שני השחקנים המרכזיים שלה עדיין שם. אני לא חושב ששארלוט היא חומר לסיבוב שני במזרח של השנה הקרובה, אבל שנה שניה ברציפות בסיבוב הראשון יהיה הישג קונסיסטנטי ויפה שבאטום יכול לשאוף אליו, רק שימשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: 3&d&l. כשה-L הוא בגלל Lead
סטט': 70 משחקים, 14.9 נק', 6.1 ריב', 5.8 אס' (18 בליגה עם דראגיץ' ודרון, שני מבין הסמול פורוורדים), 43 אחוז מהשדה שזה הגיוני כשזורקים כל כך הרבה מהשלוש. משם הוא קולע 2 למשחק ב 35 אחוז סבירים.
6. גורדון הייוורד (9 שנה שעברה)
רק מתקדם משנה לשנה, לפני שנתיים 13 בפנקסי, אשתקד 9, היום 6. והמנהיג המובהק בעיניי של קבוצה עליה דיברתי כאן בפורום כמה פעמים לאחרונה – יוטה, בעיניי אחת המועמדות הבולטות להשגת ביתיות בסיבוב הראשון בפלייאוף המערב, ואולי אף קצת יותר מכך. הייוורד לא נראה כמו אולסטאר, הוא נראה כמו מייק דאנליבי או משהו כזה, מן סמול משלים שיכול לתת קצת חוכמה וקצת נקודות פה ושם. אבל העובדה היא שהאיש הוא אולסטאר ושחקן מעולה באחת העמדות העמוקות בליגה. אחד השחקנים הטובים בליגה עם הכדור ביד, יופי של סטפ בק, יופי של יכולת קליעה גם אחרי כדרור. אתלטי הרבה יותר משהלבנבנות שלו היתה יכולה להעיד ועם פלג גוף עליון שנראה כאילו הוא מתחזק כל שנה, הוא גם חודר מצוין וחכם ואחד הפינישרים הטובים בליגה. אם הייתי צריך לדמיין איך כוכב של קבוצה מורמונית צריך להיראות, נראה לי שגורדון היווורד הוא הפרוטוטייפ. מה גם שהוא יודע לעשות עוד דברים, השנה בגלל החולשה של הפוינטים המובילים של הקבוצה, הוא גם זה שבסופו של דבר היה לא רק המנהיג אלא גם המנווט. אין לו את יכולת המסירה של באטום או איגודלה, אבל הוא בהחלט מספיק כבק-אפ, ושנה הבאה עם הבאתו של ג'ורג' היל, הוא גם יחזור לכך כבק-אפ בלבד.
כתבתי ואכתוב זאת שוב. יוטה היא קבוצה עמוקה עם כשרון ויכולת בכל עמדה. גובר, ליילס, דיאו ופייבורס זה יופי של קו קדמי. היל, אקסום, ברקס והוד זה קו אחורי מבטיח. והייוורד, אולי עם קצת הדרכה מג'ו ג'ו הזקן הוא האיש שאמור להדביק את שתי הקצוות. אם זה יעבוד, יוטה תהיה הטורונטו של השנה הקרובה. קבוצה של 50+ נצחונות שיכולה לעבור שני סיבובי פלייאוף. אם לא פציעות (ואלוהים יודע שגובר למשל הוא שחקן מאד פציע, וגם ההיסטוריה של אקסום והוד לא משהו) הם צריכים לעשות את זה, ואז אולי הייוורד יקבל את הכבוד שבאמת מגיע לו, כאחד מהבכירים שבסמול פורוורדים היום בעולם.
סטט': 80 משחקים, 19.7 נק' (22 בליגה), 5 ריב', 3.7 אס', 1.2 חט', 43 אחוז מהשדה ו 1.8 שלשות ב 35 אחוזים.
5. כרמלו אנתוני (אשתקד 4)
ימיו כמלך הסלים כבר מאחוריו, כנראה שגם ימיו כסקורר של 25 נקודות ויותר למשחק, אבל מלו אף פעם לא היה שחקן שהתבסס על אתלטיות אלא על כוח, ספייסינג ודיוק במיוחד מחצי מרחק, וככזה הוא יכול להמשיך להיות קלעי טוב גם בהמשך. המספרים שלו מאד מיוחדים, הוא אמנם זורק כמעט חצי מהזריקות שלו מחצי מרחק, שזו לכאורה בעיה, אבל הוא קולע אותם באחוז סביר ומעלה (45) ואם הוא ימשיך כך, יהיה בסדר. אודה ואתוודה, אחרי סירקיוז חשבתי שיש סיכוי לא רע שתהיה לו קריירה טובה יותר מאשר של לברון, ובעיניי מלו הוא כן פספוס. יותר מדי עונות מחוץ לפלייאוף לאחד הסקוררים המרשימים של עשרים השנים האחרונות. התקופה שלו בניקס, פרט לריצת הפלייאוף לפני שלוש שנים היתה בזבוז, וזה יהיה לי לפחות מאד חבל אם לא נחזור לראות אותו בפלייאוף. כולם מדברים על כך שהוא נתן עונות שיא בריבאונד (לא נכון, אבל קרוב) וכמוסר (בהחלט) אבל הוא צריך להמשיך ולתת את האול אראונד הזה כדי להתבלט גם בהמשך.
אז השנה הוא זכה בזהב האולימפי השלישי שלו וזה יפה, אבל הוא היה רוצה לפחות לקחת איזה ארד עם הניקס. פורזינגיס הראה המון דברים יפים שנה שעברה, ואולי השנה יהיה חילופי דורות בינו לבין מלו. אני גם אוהב את נואה אם הוא בריא, אבל ההבאה של רוז תהיה בעייתית. מלו גם אוהב את הכדור ביד והוא פשוט יותר טוב בזה מאשר רוז, גם בתור יוצר נקודות לעצמו, ואפילו וזה עצוב קצת, בתור יוצר נקודות לאחרים. אני לא דואג למלו – הוא כבר מזמן בעל הבית בגארדן, הוא יודע לדרוש, והוא יקבל. אני כן דואג לקבוצה. זאת קבוצה שיכול להיות לה בסט קייס סצנריו של סיבוב פלייאוף שני, אבל גם יכול להיות לה וורסט קייס סצנריו של 25 נצחונות. אישית? הייתי מאד רוצה לראות שוב את הניקס בפלייאוף. זה יהיה אדיר.
פרסים: אולסטאר
סטט': 72 משחקים שזה טוב. 21.8 נקודות למשחק (13 בליגה. הכי נמוך מאז העונה השניה שלו בליגה), 7.7 ריב' (השני הכי גבוה שלו וגם שני מבין הסמול פורוורדים), 4.2 אס' (הכי גבוה שלו). 43 אחוז מהשדה ו 1.5 שלשות ב 34 אחוזים.
4. פול ג'ורג' (HM שנה שעברה)
אף אחד לא ידע איך הוא יחזור אחרי הפציעה הנוראית אותה חווה לפני שנה וקצת. גם אם הוא היה חוזר שון ליווינגסטון (כלומר שחקן יעיל אבל עם חצי מהאתלטיות) זה היה נחמד. אבל העובדה היא שהוא חזר טוב מתמיד. בפלייאוף זה בלט במיוחד – ההבדל בין הדקות בהן פול ג'ורג' שיחק לבין הדקות בהן הוא לא שיחק היה מדהים, גם בהתקפה בה לא היה גו-טו-גאי פרט לשטויות של אליס ואחרים, וגם בהגנה אותה הוא החזיק לגמרי לבד, לא רק בפלייאוף אלא כל העונה. אחד משחקני שני הצדדים הכי טובים שאני ראיתי. שחקן אלגנטי להחריד שמזכיר ולא במקרה את טימאק בצד ההתקפי (גם אם לא היה גאון וורסיטלי כמוהו) אבל שומר פי אלף יותר טוב.
אינדיאנה בזכות פול ג'ורג', היא כבר חצי עשור אחת הקבוצות הטובות במזרח, ועל פני חצי העשור הזה היא כנראה מס' 3 אחרי שתי הקבוצות של לברון. פול ג'ורג' היה כבר בגמר המזרח ויותר מפעם אחת ושחקן עם קבלות כאלה הוא שחקן שלא צריך להוכיח הרבה יותר. ובכל זאת, אולי כן – כי השנה אינדיאנה בהחלט התחזקה. לא רק מיילס טרנר שצריך לפרוץ, אלא גם אל ג'פרסון שייתן לה לראשונה אופצית פוסט טובה וכמובן ג'ף טיג שהוא מנהל משחק טוב יותר משהיה לאינדיאנה מאז תחילת העשור לפחות. זאת קבוצה שעל הנייר יכולה ללכת עד גמר המזרח, והאמת היא שאם לברון לא יהיה בגוד מוד, וג'ורג' יצליח לעשות לו חיים קשים – אולי אפילו שלב אחד גבוה יותר. אז לג'ורג' אחרי הפציעה, השחקן האלגנטי והאינטליגנטי הזה אין אולי עוד הרבה להוכיח, הוא הוכיח המון, אבל יש לו עוד מה להשיג. ואת זה הוא יכול לעשות אולי כבר השנה.
פרסים: אולסטאר, חמישיית ליגה שלישית, חמישיית הגנה שניה.
סטט': 81 משחקים בריאים. 23.1 נק' (עשירי בליגה), 7 ריב', 4.1 אס', 1.9 חט' (8 בליגה ביחד עם וול), 42 אחוז מהשדה אבל גם בגלל שהוא זורק המון שלשות וקולע 2.6 מהן ב 37 אחוז טובים.
3. קאווי לאונרד (3 גם שנה שעברה)
כשהספרס ניצחו וניצחו כל העונה, ובהחלט היו קבוצת עונה סדירה טובה יותר מאשר הקאבס של לברון או הת'אנדר של דוראנט, היתה סוג של אופוריה שאולי קאווי הוא אפילו יותר מזה. אין לו את היצירתיות של דוראנט ולברון אבל ההגנה הזאת והעובדה שגם כשדאנקן דועך וגם כשפארקר זקן וג'ינובילי כמעט מת, הספרס הם עדיין קבוצה של 65 נצחונות בזכות איש צנוע להחריד אחד. מוטת הידיים הענקית הזאת, כף היד העצומה שלו, היכולות האתלטיות והפיזיות שלו שהפכו אותו לשחקן ההגנה הטוב בעולם ובצדק שנתיים ברציפות. האיש היחיד בהיסטוריה שיכול לומר שהוא עצר את לברון (ולא רק שלברון עצר את עצמו כמו ב 2011 מול דאלאס). והשנה אף יעיל יותר. פתאום הוא מוביל את הליגה באחוזים מהשלוש, פתאום הוא בלתי עציר בחצי חדירה שלו והעלייה הנקייה הזאת מקו העונשין לעוד שתי נקודות, פתאום יכולת החטיפה והעצירה שלו נראות בלתי עצירות. אגיד זאת אחרת, פול ג'ורג' יותר קרוב אליו, משהוא קרוב לקווין דוראנט
אבל בפלייאוף התברר שאולי בכל זאת, יש לו עוד מה ללמוד. הדברים שהוא עושה בהתקפה, הוא אכן עושה מעולה, אבל אין ספק שחסרה לו היצירתיות של הגדולים באמת. ובהגנה, כן – הוא מסוגל לשמור על כל אחד בגובה שבין 1.95 ל 2.10, אבל דוראנט של היום הוא 7 פוטר לגיטימי, וקארי גם הוא קצת יותר מדי מהיר וקטן בשביל שקאווי יהיה באמת יעיל נגדו. שזה כמובן לגיטימי והרבה יותר ממה שניתן לדרוש, אבל זה אומר שגם לקאווי יש מגבלות. אבל כאמור, המגבלה העיקרית היא התקפית. לאונרד הוא שחקן של 2-3 מהלכים שאותם הוא עושה הכי טוב בעולם אבל אני לא בטוח שהוא יכול להיות השחקן מס' 1 בהתקפה של קבוצה עם יומרות של ממש. אז כשאלדרידג' לקח את המושכות כמו בתחילת הסדרה מול הת'אנדר, זה בהחלט נראה טוב וקאווי נראה כמו השחקן המושלם לסדרה כזאת, אבל כשאוקלהומה למדה לעצור את אלדרידג', לקאווי כבר היה הרבה הרבה יותר קשה. הוא פשוט לא וורסיטלי מספיק. וכפי שכתבתי כאן מספיק פעמים – אני לא מאמין בת'אנדר של העונה הקרובה. קאווי ייתן את שלו בשני צדדי המגרש, אבל פשוט אין שם מספיק יצירתיות, ובלי זה גם לא תהיה ביתיות.
פרסים: אולסטאר, חמישיית ליגה ראשונה, שחקן ההגנה, חמישיית הגנה ראשונה
סטט': 72 משחקים, 21.2 נק' (14 בליגה עם לאורי), 6.8 ריב', 2.6 אס', 1.8 חט' (12 בליגה), חסימה, 51 אחוזים מעולים מהשדה ובעיקר 1.8 שלשות ב 44 אחוזים מפעימים מהשלוש, רק בעונשין אין לו את ה 90 אלא רק 87. גם טוב.
2. קווין דוראנט (2 גם אשתקד)
ההעברה הכי גדולה של העונה, הסיפור הכי גדול של העונה. האיש שעשוי לקנות את עולמו או לגמרי לאבד אותו בגולדן סטייט. ועד כמה שגולדן סטייט היא הקבוצה האהובה שלי, אני כבר רמזתי פה בעבר בפוסט – לא אוהב את ההעברה הזאת. אבל קודם בואו נדבר על קווין. לא נראה לי שיש ספק שהוא כבר הגיע ל 6-11, 7 פוט. ושהוא נייד יותר מכל 7 פוט אחר בהיסטוריה, במיוחד אם זוכרים שאולג'ואן לא באמת היה כזה. הזריקה שלו יותר מהירה משל כל אחד אחר כולל סטף קארי לדעתי, והוא עושה אותה עם 20 ס"מ יותר. אי אפשר לעצור אותו באמת כשהוא מתחיל את התנועה שלו, בין אם בחדירה לסל בגלל הגפיים הארוכות או סתם בג'אמפ שוט כי זה פשוט מהיר וארוך מדי. הדבר היחיד שיכול לעצור את דוראנט הוא דוראנט בעצמו והעובדה שהוא עדיין, כבר הרבה עונות ברציפות. שחקן קצת מטומטם. הוא עדיין לוקח החלטות נוראיות ברגעים החשובים (ע"ע משחקים 5-7 מול הווריורס). הוא עדיין לא יודע להשתחרר בשביל לקבל זריקה קלה, אם כי הוא בהחלט שיפר את יכולת המסירה, במיוחד לסלאשרים בשנים האחרונות. האינטליגנציה של הווריורס תירד כשהוא יהיה על המגרש.
אבל גם אם האינטליגנציה תרד, יכולת צבירת הנקודות תעלה. בסופו של דבר, הוא, קליי וסטף הם שלושה מהיוצרים הטובים בליגה, ושלושה שחקנים שיכולים לצבור 40 נקודות בכל ערב נתון, ודי בקלות. אולי הנעת הכדור של הווריורס תיפגע (לא שבארנס היה איזה גאון כדורסל מטורף) אבל הקבוצה תמיד תיצור בעיות ליריבה – על מי לעזאזל לשמור. השנה, הווריורס נפגעו מאד, גם מול הת'אנדר וגם מול הקאבס כשההתמקדות היתה לגמרי על סטף. שנה הבאה, אוי ואבוי לקבוצה שתתמקד רק על סטף, כי דוראנט יעניש, וגם קליי יעניש. אלו יותר מדי עונשים, בטח כשדריימונד ואיגודלה עדיין שם ויודעים בדיוק איך לשים את הכדור בידיים של השחקן שצריך. וכאן יגיע התפקיד של דוראנט, הוא יצטרך להשתחרר בשביל לקבל את הכדורים האלה, מאיגודלה, מסטף, מדריימונד. ווריורס היא ה TEAM TO BEAT. ואם זה לא יקרה, דוראנט יידרש להסברים.
פרסים: אולסטאר, חמישיית ליגה שניה
סטט': 72 משחקים, 28.2 נק' (3 בליגה), 8.2 ריב' (25 בליגה אבל ראשון בין הסמול פורוורדים), 5 אס' (24 בליגה, שלישי מבין הסמול פורוורדים), חטיפה, 1.2 חסימות. ולא רחוק מ 50-40-90 עם 2.6 שלשות ב 39 אחוז (ועם 89.8 אחוז מהעונשין). בפלייאוף לעומת זאת, שני מספרים קריטיים ירדו, עם רק 3.3 אסיסטים, כשבמקום למסור הוא לוקח זריקות מטומטמות וקולע אותן רק ב 43 אחוז (ורק 28 אחוז עלובים למדי מהשלוש).
1. לברון ג'יימס (שוב)
ראיתי אותו בלייב, במשחק מס' 5 באוקלנד, כשהוא היה בלתי עציר. אני לא אוהב אותו, ואני לעולם לא אוהב אותו. הוא מגושם ומעצבן והמשחק שלו פשוט חסר אסתטיות בשבילי. אבל גם אני צריך להודות שעם כל אהבתי לסטף קארי, כנראה שלברון הוא עדיין, במרחק קטן אמנם, השחקן הטוב בעולם. והוא היה השחקן הטוב בעולם באחת מסדרות הגמר הטובות והדומיננטיות ביותר אי פעם. 3 אליפויות זה כבר משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, גם לא 7 גמרים. הוא קצת פחות אקספלוסיבי מפעם ולמרות זאת, ברגע שלאיגודלה כאב קצת הגב, הווריורס ראו אקספלוסיביות מהי מהאיש הזה שפשוט עשה מה שבא לו במשחקים 5-7 של הגמר, גם בחדירה ואפילו בכך שלמשך סדרה אחת הוא הפך להיות רג'י מילר מהשלוש. וזה לא שהוא מפסיק להשתפר – אם יש משהו שהוא עשה השנה בדרגת אמנות שהוא לעולם לא הגיע אליה בעבר – זאת המסירה פנימה. לברון תמיד היה מעולה בחדירה, כיווץ ההגנה ומסירה לקלעים שעומדים על קו השלוש, אבל השנה הוא גם הפעיל אנשים כמו טריסטן תומפסון, קווין לאב וקיירי אירווינג במסירות אל-לה מג'יק פנימה. בסדרת הגמר, עם השלשה, עם המסירה פנימה, עם החדירה הבלתי אפשרית היה ברור – מדובר בשחקן מושלם, גם אם לסדרת גמר אחת.
שירת הברבור? אולי, יתכן. אין ספק שבמשך רוב העונה הוא נראה אתלטי וחד פחות מאשר בשנים קודמות, אבל אולי זאת רק היתה מנוחה קטנה שהוא החליט לקחת. אולי הוא ייגמר השנה, אולי עוד שנתיים, אולי רק עוד חמש. הוא עדיין צעיר מספיק, ועדיין יש לו מוטיבציה. אני חושב שהוא כבר מבוגר מדי, והפסיד יותר מדי גמרים בשביל להיחשב גדול כמו מייקל, וזה לא משנה מה הוא יעשה. אבל עוד שתי אליפויות בטח יציבו אותו כשחקן השני בטיבו בהיסטוריה, ואני לא חושב שהוא יתנגד לזה. אם הגוף שלו יאפשר, הוא יעשה הכל בשביל לעשות את זה. השנה, הוא יקבל קצת מנוחה ממייק דאנליבי (בנוסף לג'פרסון) כדי שהגוף שלו ימשיך להתאושש וכדי שהוא יוכל להמשיך להגיע לרגעים הגדולים באמת.
פרסים: MVP של סדרת הגמר, אולסטאר, חמישיית ליגה ראשונה,
סטט': 76 משחקים, 25.3 נק' (5 בליגה) 7.4 ריב', 6.8 אס' (8 בליגה ביחד עם לילארד, אבל לפני קארי), 1.4 חט', 52 אחוז נהדרים מהשדה למרות שרק 1.1 שלשות ב 31 אחוז. כמובן עד סדרת גמר מרהיבה אחת, בה לברון הוביל בכל חמשת הסטטיסטיקות החשובות, קלע 29.7 נקודות, 11.3 ריב', 8.9 אס', 2.6 חט', 2.3 חסימות, ואפילו קלע 2 שלשות כמעט ב 37 אחוז. עצום.
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
