|
לא, זאת לא העמדה של תחילת שנות האלפיים שהציבה בשיאה, ארבעה מעשרת הפאוורים הגדולים ששיחקו את המשחק. כיום, לפחות כך זה נראה כרגע קשה לומר אם מישהו מהרשימה הזאת בכלל, יהיה פאוור היסטורי. אין פה דאנקן, מאלון, מקהייל, פטיט או ביילור. ספק גדול אם יהיה.
יותר מכל עמדה אחרת, בעמדה הזאת יש ראש חץ מובהק של ארבעה שחקנים. כולם ברמה גבוהה יותר באופן מובהק מאשר אלו שמתחתיהם, אך כל אחד מאותם ארבעה הוא שחקן FLAWED, יש לו לקות אמיתית לצד יתרונות ברורים. למרות שהם השמנת של העמדה כיום, ולמרות שכולם ברמה דומה פחות או יותר, יש להם פשוט יותר מדי חסרונות מכדי להיחשב לסופרסטארים. מתחתיהם הרמה בהחלט ירודה יותר, עד שבמורד הרשימה קשה היה לי אפילו להציב 15 שאני יכול לומר בוודאות שהם ראויים. כבר אמרנו – הכשרון הולך לעמדות 1-3, ובעמדות הפנים נשארת הבררה.
יצאו מהרשימה: פאו גאסול (5 שנה שעברה) שתמיד היה ספק סנטר והשנה די נפל הספק (אבל ידורג שם), כריס בוש (9) שיזכה ל HM אבל ספק אם ישחק עוד משחק אחד בקריירה, ג'וש סמית' (12) שהוא גם כשרון עצום שתמיד אהבתי לראות וגם לא זקן במיוחד ובכל זאת עשה את כל מה שהוא יכול בשנתיים האחרונות בשביל להפוך את עצמו ללא רלוונטי לחלוטין (ושחקן שעדיין אין לו חוזה בנ.ב.א) וגם גרג מונרו (13) שאולי יהיה ברשימת הסנטרים, אבל אבל הוא פאוור רק כשלידו משחק אנדרה דראמונד. מרקיף מוריס (14) יזכה לאזכור של כבוד.
אזכורי כבוד:
האחים מוריס –
פעם הם היו ביחד בפניקס כשהיה ברור שמרקיף הוא השחקן החזק והמוכשר יותר. אחר כך מרקוס הלך ודי פרח בדטרויט ומרקיף נשאר ודי נבל בפניקס, ועכשיו מרקיף עזב לוושינגטון שנראית כמו קבוצה רעילה (בעקבות הסיפור של ביל ווול למשל) – מה שבטח לא יתרום למרקיף שלפעמים נגרר לשטויות ומצבים. כך או כך, מדובר בשני שחקנים שאוהבים בעיקר לזרוק מרחוק (75 אחוז מהזריקות מחצי מרחק ומעלה למרקוס, 60 אחוז למרקיף) ומשמשים כסטרצ'ים. מרקיף מוכשר יותר ועם מגוון תנועות רחב יותר מתחת לסל. מרקוס הוא סטרץ' טוב יותר עם אחוזים טובים משמעותית מהשלוש. מה שחשוב במיוחד בליגה של היום. אם למרקוס תהיה הקריירה הטובה יותר, מרקיף בהחלט ייחשב לאכזבה.
מרקוס (דטרויט). 80 משחקים, כולם בחמישייה. 14.1 נק', 5.1 ריב', 2.5 אס', 44 אחוז מהשדה ו- 1.4 שלשות ב 36 אחוז.
מרקיף (פניקס, וושינגטון). 64 משחקים (45 בחמישיות), 12 נק', 5.5 ריב', 1.9 אס', 43 אחוז מהשדה ורק 0.7 שלשות ב-30 אחוזים.
ג'ארד סאלינג'ר (HM שנה שעברה). אשתקד בוסטון, שנה הבאה טורונטו
משני שחקנים די מוגבלים מתחת לסל, לשחקן שדווקא טוב מאד בלעשות את זה, גם עם המאסה הרצינית שלו וגם עם היכולות, אבל משום מה אוהב לזרוק יותר מדי גם מחצי מרחק ומעלה (חצי מהזריקות). שמן, שחקן הגנה לא טוב אבל ריבאונדר מעולה ושחקן התקפה כשרוני. ייקח את כל הכשרון הזה לטורונטו וישלים לה חמישייה טובה אחרי ששנה שעברה הם שיחקו עם קצת פילרים בעמדת הפאוור (ועם קארול פצוע בסמול). כל שנה מעמדו בבוסטון מעמדו דעך בקצת, מקווה שהוא יצליח לשחזר את המעמד דווקא בקנדה כשנראה שהשילוב בינו לבין וולנצ'יונאס יכול לעבוד טוב.
סטט': 81 משחקים (73 בחמישייה), 10.3 נק', 8.3 ריב', 2.3 אס', 44 אחוז מהשדה.
מרווין ווליאמס – שארלוט
לא חשבתי שהאיש שפעם היה אפסייד אבל נמצא כבר עשור בליגה בהצלחה בינונית יהיה אזכור של כבוד, אבל האמת היא שהיתה לו עדנה השנה בשארלוט כשהוא לגמרי השתלט על עמדת הפאוור פורוורד, גם בגלל שמק"ג היה פצוע, ובאטום הוא בשום מקרה לא פאוור. כוכב הוא לא היה ובטח שלא יהיה, אבל לראשונה מזה שנים הוא הוכיח שהוא יכול להיות שחקן תורם בקבוצת פלייאוף, כשהוא הופך את עצמו לסטרץ' שקולע הרבה יותר שלשות מאשר בכל העשור הקודם שלו בליגה, וכמעט רק זורק זריקות יעילות. רק 18% מחצי מרחק, לעומת 50% בהצלחה חביבה מאד מהשלוש.
סטט': 81 משחקים, כולם בחמישייה. 11.7 נק', 6.4 ריב', 1.4 אס', 45 אחוז מהשדה, אבל בעיקר 1.9 שלשות ב 40 אחוז שזה נהדר לגמרי. שחקן שפשוט עשה מהפך.
קנת' פאריד – (HM שנה שעברה) . דנבר
אין הרבה שחקנים שהם הפאוורים של פעם. אבל יש כמה שעולים לראש, למשל טאג' גיבסון (שלא קיבל אזכור כבוד השנה ולא נראה לי שיהיה מאד משמעותי בשנה הבאה) ולמשל גם קנת' פאריד. שחקן שכולו חוסר כשרון וים אנרגיה. אתלטי מאד, חזק מאד. לא מלוטש וגם אף פעם לא יהיה. באליפות העולם הקודמת היה מעולה כחבר הנבחרת וחשבו שהוא יפרוץ, אבל האמת היא שהכשרון לא שם. ועדיין, יודע לתת נקודות האסל, ויודע מעולה לקחת ריבאונדים ובעיקר עושה רק מה שהוא יודע (90 אחוז מהזריקות מתחת לסל) גם אם זה לא המון.
סטט': 67 משחקים, רובם בחמישייה. 12.5 נק', 8.7 ריב', 56 אחוז מעולים מהשדה.
רייאן אנדרסון (HM שנה שעברה) . אשתקד ניו אורלינס, שנה הבאה יוסטון
הפוך לגמרי מפאריד. אחד מאבות הטיפוס המובהקים לסטרץ' 4. שחקן אלגנטי שאוהב בעיקר לזרוק מבחוץ (70 אחוז מהזריקות מחצי מרחק ומעלה) ועושה את זה ביעילות רבה מאד. (45 אחוז מחצי מרחק, 37 אחוז מהשלוש). לא ריבאונדר או שחקן הגנה גדול, אבל סקורר בלב ובנפש. יהיה מעניין לראות אותו משתלב בקבוצת הגאנרים המסתמנת של הארדן. אם זה יילך (והארדן יידע לנצל אותו), זה יהיה מדהים. התחושה שלי היא שזה הולך להיות פיאסקו ולכן הוא לא ב-15, למרות שהכשרון שלו וגם המספרים שם בקלות.
סטט': 66 משחקים, כמעט כולם מהספסל. 17 נק', 6 ריב', 43 אחוז מהשדה, וכאמור 2 שלשות ב-37 אחוז.
ת'אד יאנג – אשתקד ברוקלין, השנה הבעל"ט באינדיאנה
לעולם לא הבנתי ולעולם כבר לא אבין את השחקן הזה. מצד אחד, לא מסיבי או גבוה במיוחד. מצד שני, בכל זאת מנצל תנועות טובות ואתלטיות נהדרת בשביל להיות שחקן מעולה במשכן שמתחת לסל. לא מלוטש משם בהכרח והוא בטח לא אולג'ואן, אבל עם אינסטינקטים טובים בהתקפה. וגם שחקן הגנה אנרגטי וריבאונדר טוב. תמיד מתחת לרדאר ומשחק בעיקר בקבוצות חלשות . (פילי וברוקלין הנמושות) כך שקשה מאד לשפוט אותו. השנה לראשונה ישחק בקבוצה עם יומרות (ולדעתי עם פוטנציאל לגמר מזרח) כמו אינדיאנה. בהחלט יכול להיות שיעלה בחמישייה בעמדת הפאוור כשמיילס טרנר הוא הסנטר , אבל זה תלוי גם במעמד של אל ג'פרסון שם. כך או כך, לראשונה אי פעם תהיה לו במה אמיתית להראות מה הוא שווה בקבוצה נורמלית. בגלל שהתשובה מוטלת בספק, הוא שווה HM אבל לא יותר.
סטט': 73 משחקים, כולם בחמישייה. 15.1 נק', 9 ריב' (16-18 בליגה עם מילסאפ וטריסטן תומפסון), 1.8 אס', 1.5 חט' (24 בליגה), 51 אחוז מהשדה.
בן סימונס – רוקי בפילי
אומרים עליו שהוא שילוב בין מג'יק ולברון. מהמעט מאד שראיתי, יש שם כשרון. הוא נראה כמו מוסר גאוני (יותר נאש מאשר לברון), הוא אתלטי והוא חזק. אני לא מזהה אצלו ג'אמפ שוט של ממש וברור שיש לו על מה לעבוד, אבל הגיוני מאד שהוא לכל הפחות יהיה שחקן מאד מיוחד בליגה. הבעיה המרכזית היא שעמדות הפנים של פילדלפיה נראות מוזר. אמביד, אוקפור ונואל הם יותר סנטרים ובהחלט דורכים אחד על השני, אבל גם ישחקו מן הסתם בעמדות הפאוור פה ושם. סימונס יהיה לפני סאריץ' ברוטציה אבל שלושת הסנטרים יקחו לו דקות וסימונס כנראה ישחק גם ב-3. או שלא. בכל מקרה, פרויקט מעניין.
כריש בוש – (9 שנה שעברה) . מיאמי
אין יותר אזכור כבוד קלאסי מאשר זה. אם הוא ישחק הוא לפחות שווה מקום 5-7 ברשימה הזאת, גם בגילו ובמצבו. אבל התחושה שלי היא שהוא לא ממש ישחק וחבל (למרות שלאחרונה יש באז חיובי). סיפור טרגי של אחד מהגבוהים הטובים ביותר ששיחקו את המשחק בעשור האחרון, ואולי שיחק את משחקו האחרון. אישית, אני מייחל ומאחל לו סיומת כמו זו של הגבוה הבכיר החולה הקודם של הליגה – אלונזו מורנינג שחזר ממחלת כליות להיות הבק-אפ של שאקיל בדרך לאליפות ב 2006. אבל קשה להאמין שזה יקרה.
פרסים: אולסטאר
סטט': 53 משחקים בחמישייה, 19.1 נק', 7.4 ריב', 2.4 אס', 47 אחוז מהשדה. ו 1.5 שלשות ב 37 אחוזים.
הרשימה העיקרית:
15. זאק רנדולף (7 אשתקד). ממפיס
וזאת כנראה השנה האחרונה בה נראה אותו. בהחלט ירד מכל בחינה. הוא אף פעם לא היה אתלט גדול או זריז במיוחד, אבל היתה לו אתלטיות וזריקות מספקת בשביל להביא את הנקודות החזקות שלו לידי ביטוי של ממש. כשחקן חזק מאד עם ג'אמפ שוט מעולה מחצי מרחק, מגוון עצום של תנועות מתחת לסל והתמצאות מעולה ברחבה. אבל השנה הוא נראה פחות טוב, ואף ירד לספסל לעיתים. לקראת סוף השנה, וכמו כל יתר הקבוצה של ממפיס, גם הוא נפצע. המקום שבו הירידה האתלטית שלו בלטה במיוחד היא בריבאונד, שם פעם הוא היה חיב, והיום הרבה פחות טוב. וכשלידו משחק סנטר כמו מרק גאסול שגם הוא ריבאונדר חלש לגודל והעמדה – זאת בעיה.
אני אף פעם לא מאמין בממפיס, אחת הקבוצות האפורות והפחות מעניינות בליגה, וכל שנה מחדש אני מתבדה. כשלולא הפציעות, היא היתה מסיימת במקום החמישי במערב שנה שעברה, וגם כך הצליחה להשתחל לפלייאוף. המקום הנמוך של רנדולף נגזר גם מהעובדה ש, קאם און, יש גבול לכל תעלול ועם הגיל המבוגר של גאסול ורנדולף, הפציעות של הקבוצה הזאת והשיעמום שלה היא לא באמת יכולה להגיע עוד פעם לפלייאוף. אלא שכבר למדתי על בשרי שזאת לא קבוצה שמספידים אז אולי כן. ואולי לרנדולף דווקא כן יש עוד שנה אחת טובה בקנה.
סטט': 68 משחקים (53 בחמישייה), 15.3 נק', 7.8 ריב', 2.1 אס', 48 אחוז מהשדה
14. ג'ורג'י דיינג. מינסוטה
ומקבוצה שאני לא מאמין בה, לקבוצה שאני כן מאמין בה, וגם בשחקן הזה. האמת היא שעוד לפני שגארנט הגיע ובטח שאחריו, אם יש שחקן בליגה שמזכיר את גארנט – זה הוא, כמובן בכשרון מופחת משמעותית. ארוך ורזה אבל שחקן הגנה טוב (אולי הכי טוב בקבוצה), לא מוסר גדול אבל לא אגואיסט (בניגוד לשאר חברי הקבוצה). שומר טוב, יודע לחסום, יודע לזוז, יודע לקלוע את החצי מרחק אבל גם מסוגל לסיים מתחת לסל. לא כוכב ואף פעם לא יהיה, אבל בדיוק השחקן שמתאים בול לתפקיד השחקן החמישי בקבוצה עם יומרות שיכול לתת הגנה מעולה וקצת קבוצתיות. קשה להאמין שיש לו המון מקום לשיפור או איזה אפסייד מיוחד, אבל השחקן המפתיע הזה ימשיך לתת את מה שהוא יודע – ואם טאונס ווויגינס ימשיכו להשתפר, ודאן יוכיח את עצמו כשחקן – מינסוטה תמצא את עצמה כקבוצת צמרת במשך שנים, כשדיינג בהחלט יהיה שחקן משמעותי בה.
סטט': 82 משחקים (39 בחמישייה), 10.1 נק', 7.1 ריב', 1.7 אס', 1.2 חס', 53 אחוז מעולים מהשדה.
13. ג'וליוס רנדל. ל.א. לייקרס
הסיפור העצוב של הפאוור הגדול שגמר את העונה, שתי דקות לתוכה לפני שנתיים, הראה השנה ניצוצות של מה שהוא יכול להיות – קרי, זק רנדולף הדור הבא. עדיין צעיר, עדיין בוסרי מאד, וכבר עם מגוון מהלכים חביב מאד מתחת לסל שהוא עושה עם המון כוח אבל גם טאץ'. ובנוסף גם ריבאונדר מעולה. יש לו עדיין מה ללמוד, גם מתחת לסל, וגם בהגנה אבל הוא בהחלט אחד מהבולטים שבין הצעירים המוכשרים של הלייקרס.
השנה לראשונה ללא קובי ברור שהמספרים שלו יקפצו, בעיקר בהתקפה שם הוא עשוי להיות הגו טו גאי – בטח בין הגבוהים כששאר השחקנים שלידו די נגרים (נאנס החביב דווקא, מוזגוב, בלאק). צריך לשפר את קבלת ההחלטות , ובעיקר שחקן שקולע רק 23 אחוז מחצי מרחק, צריך ללמוד איך לא לזרוק משם לעולם (או להתאמן על כך באופן מאד רציני), אבל נראה לי שהרצון שם וגם היכולת. אז כן, יש מצב שהוא ידרוך במקום ויהיה פאריד, אבל נראה לי שהכשרון שלו גדול יותר ושהוא ואינגראם עוד עשויים להיות יופי של צמד פורוורדים לצד יופי של צמד גארדים כמו קלארקסון וראסל. כרגע זה הימור, אבל ההימור שווה מקום 13 בעמדה די חלשה.
סטט': 81 משחקים (60 בחמישייה) 11.3 נק', 10.2 ריב' (10 בליגה), 1.8 אס', 43 אחוז מהשדה (בעיקר בגלל השטויות מחצי מרחק)
12. ג'בארי פארקר. מילווקי
רציתי לשים אותו גבוה יותר. הגריק פריק הוא השחקן הטוב והחשוב ביותר של מילווקי, אין ספק בזה. אבל מי שצריך להיות הגו טו גאי שלה, יצרן הנקודות מספר 1 הוא ג'בארי פארקר – עדיין השחקן שהכי מזכיר את כרמלו למרות שהוא ממש לא שם עדיין. הוא שחקן התקפה עם פוטנציאל רציני, יודע ליצור ספייסינג בשביל חצי מרחק אבל חשוב יותר, והלחם והחמאה שלו הם השילוב המדהים שיש לו בין מהירות וכוח בשביל להיות חודר מעולה וחזק. עדיין הוא בהחלט יכול וצריך לשפר את הטווח שלו ולהפוך חלק מהזריקות שלו לפחות רנדומליות. למילווקי של השנה לא היתה בהכרח שיטה ולכן היא נכשלה כל כך. אני מאמין שעם המעבר של ג'יאניס לעמדת הפוינט – שיטה תהיה שם, אבל שני הסקוררים העיקריים של הקבוצה – מידלטון ופארקר צריכים לדעת איפה לעמוד ומה לעשות עם הכדור, התקפית כדי שהקבוצה תהיה פקטור של ממש.
אני כן מאמין במילווקי, וכן מאמין בפרקר, וחושב ומקווה ששנה הבאה הוא יהיה טוב יותר. אבל כך או כך זה בהחלט לא מוכח. כל עוד הוא לא יפתח זריקה נורמלית מהשלוש – הוא לא ישחק בעמדה מס' 3, אבל גם בעמדה מס' 4 זה בהחלט יהיה יעיל אם הוא יפתח זריקה מרחוק. למלו, האיש שאליו הוא תמיד מושווה בהחלט יש כזאת, ואם פארקר רוצה לקפוץ מדרגה ולהפוך באמת לאיש המרכזי בהתקפה של קבוצה שאולי תהיה אחת מקבוצות העתיד, כדאי שיעשה זאת ומהר, כי החדירה החזקה היא כלי מדהים, אבל בהחלט לא מספק.
סטט': 76 משחקים, רובם הגדול בחמישייה, 14.1 נק', 5.2 ריב', 1.7 אס'. 49 אחוז טובים מהשדה לשחקן שלא זורק וגם לא יודע לקלוע מהשלוש.
11. סרג' איבקה (10 שנה שעברה). אשתקד באוקלהומה, השנה ישחק באורלנדו
אז האם הוא בן 26, כפי שגילו הרשמי, או בן 32 כפי שהוא נראה לפעמים. רק השחקן הספרדי קונגולזי הזה ואמא שלו יודעים. סרג' איבקה הוא שחקן מתסכל מאד שאמור להיות הרבה יותר טוב משהוא באמת. גבוה (2.10) חזק, קופץ לשמיים (לפחות בשיאו), קלעי טוב מאד מכל טווח. אז כן, אין לו משחק פוסט של ממש (אבל יש לו אינסטינקטים לא רעים) ועל הנייר הוא אמור היה להיות שחקן של 20 נק', 12 ריב' ו 3 חס'. רק שהוא לא, וזה מה שכל כך מתסכל. ההגנה שלו היא לא מה שהיתה פעם כשהוא בהחלט חוסם פחות טוב ואיום פחות רציני מתחת לסל. בהתקפה ,הוא התייאש לגמרי מתישהו מלקלוע משהו שהוא לא כדור זבל מתחת לסל, והחליט להסתפק רק בזריקות מרחוק. ובקבוצה בה משחקים שני אלפא דוגים כמו דוראנט וווסטברוק, זה קשה (למרות שווסטברוק בהחלט ידע איך להאכיל את איבקה)
והוא נראה מבוגר ועייף יותר משנה לשנה, ואולי זה גם חוסר המוטיבציה לשחק לצד שני סופרסטארים, או הייאוש מהעובדה שאוקלהומה לא מגיעה לשלבים הגבוהים באמת, ואולי גם וגם. וכך וכך ומפה לשם, איבקה עזב את הקבוצה והלך לאורלנדו. עוד קבוצה שכמו פילדלפיה מצד אחד לא עשתה כלום בשנים האחרונות אבל מצד שני, היא פשוט עבה מדי בדיוק בעמדות הפנים. כשווצ'ביץ' ו ביומבו רוצים את הדקות שלהם מעמדה 5, וארון גורדון וג'ף גרין רוצים את הדקות שלהם מעמדה 3. ובתווך נמצא איבקה שהוא הרבה דברים, אבל יהיה מאד מאד מוגבל אם לא יהיה מי שיתן לו את האסיסטים כי לייצר בעצמו הוא לא יודע, ולא בטוח שאלפריד פייטון הוא האיש. ואולי הוא דווקא כן יגאל את עצמו דווקא באורלנדו ויראה לכולנו שהוא כן בן 26, ואותו כוח קופצני ואתלטי מפעם.
סטט': 12.6 נק', רק 6.8 ריב' ורק 1.9 חס' (7 בליגה) למלך החסימות לשעבר. 48 אחוז מהשדה כולל 0.8 שלשות ב 33 אחוזים.
10. דירק נוביצקי (11 שנה שעברה). דאלאס
שנה שעברה דירגתי אותו נמוך כי חשבתי שיש סימנים שהוא בירידה של ממש. היתה לו שנה גרועה סטטיסטית ואליפות אירופה מאד לא דומיננטית. אז חשבתי – ולא ,זה לא שהוא השתפר כי הוא לא, ואם כבר ברמת הריבאונד זה מתחיל להיות מביך בשביל סבן פוטר. אבל מצד שני, הוא גם לא דעך. הוא פשוט דרך במקום (או אולי אפילו השתפר מעט) והמקום בו דירק נוביצקי, אחד מחמשת הפאוורים הגדולים של כל הזמנים נמצא בו היום – הוא המקום העשירי בערך בין הפאוור פורוורדים בעולם.
וכן, לעיתים, בטח במחצית השניה של השנה, היה מאד נוח לנוביצקי לתת את הבמה לפרסונס שבדיוק פרח באותו זמן. הוא נעשה אגרסיבי ואסרטיבי פחות (כאמור, ריבאונד...) ועדיין לקראת סוף העונה ובפלייאוף, וגם בעקבות הפציעה של פרסונס, נוביצקי חזר להיות כמעט אותו שחקן מפעם. המצ' אפ מול אוקלהומה ואיבקה היה כמובן רע ולדאלאס לא היה שום סיכוי, ובכל זאת עוד סדרה עם ממוצע של 20 נקודות בגיל 38. מה רע? דאלאס של השנה תהיה קבוצה זקנה ואולי משובחת. דרון ווליאמס, נוביצקי, ווסלי מת'יוז, אנדרו בוגוט. אף אחד מהם לא צעיר. אני גם מאמין די קטן בבארנס ולא חושב שהוא באמת יוכל לקחת את הקבוצה על עצמו התקפית. אבל הצירוף של בוגוט בהחלט יעזור לנוביצקי להתאמץ אפילו פחות בריבאונד ובהגנה בשביל שהוא יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. ועדיין ברמות הכי גבוהות – לקלוע והמון.
סטט': 75 משחקים בריאים. 18.3 נק' (27 בליגה אבל 2 מבין כל הפאוורים), 6.5 ריב', 1.8 אס', 45 אחוז מהשדה ו 1.7 שלשות ב 37 אחוז. כמו יין ישן.
9. דרק פייבורס (15 שנה שעברה). יוטה
כבר כתבתי שאני מאמין ביוטה, ופייבורס הוא אחת הסיבות המרכזיות. אחד השחקנים החזקים בנ.ב.א ושחקן שבהחלט יודע לנצל את היתרונות שלו בשביל לצבור סלים במשכן שמתחת לסל (62 אחוז מהטווח). אין לו אלגנטיות רבה אבל ידיים טובות וכוח זה כל מה שצריך בשביל להיות פאוור מוביל בליגה. לא השתפר בהכרח מהשנה שעברה, אבל קופץ שש מקומות משתי סיבות: הראשונה היא החולשה של עמדת הפאוור, גם יחסית לעונה הקודמת. השניה היא העובדה שאני מאמין ביוטה וחושב שהוא יהיה פקטור בקבוצה ששווה במקרה הטוב סיבוב שני במערב.
האמת צריכה להיאמר – אני מאמין ביוטה לא רק בגלל הכוכבים שלה (הייוורד כמובן וגם פייבורס) אלא בגלל העומק, ועומק זה משהו שקיים גם בעמדת הפאוור, כשלצד פייבורס משחק גם טריי ליילס שנתן יופי של תפוקה מפתיעה שנה שעברה וגם בוריס דיאו הוותיק. ועדיין פייבורס צריך להיות השחקן 2 בקבוצה העמוקה הזאת וגם צריך לשפר מעט את היציבות שלו כשלפעמים הוא משחק כמו צל של עצמו. שיפור קטן ביציבות יהפוך אותו למה שהוא יכול להיות – אחד הפאוורים הטובים בעולם בקבוצה שעתידה לפניה.
סטט': 62 משחקים, 16.4 נק', 8.1 ריב', 1.5 אס', 1.5 חס' (19 בליגה), 1.2 חט', 52 אחוז מהשדה לשחקן שלא זורק, וטוב שכך, מהשלוש.
8. מיילס טרנר. אינדיאנה
השמיים הם הגבול בשביל האיש הזה. נבחר רק 11 בדראפט אבל הוכיח את עצמו שנה שעברה כאחד משלושת השחקנים והגבוהים הטובים של הדראפט (לצד טאונס ופורזינגיס). מהיר יחסית לגובהו, אתלטי. התמצאות לא רעה בכלל מתחת לסל למרות שלא יזיקו לו עוד כמה שרירים, אבל מה שבעיקר גורם לפנטזיות בקרב אוהדי אינדיאנה היא הקליעה הנקייה, שאמנם כרגע בעיקר קיימת מחצי מרחק, אבל ברור שפוטנציאלית גם יכולה וצריכה להגיע מהשלוש. מיילס טרנר יכול וצריך להיות הסטרץ' 4 המושלם, איום מכל מקום על המגרש. מהיר, אתלטי ובעיקר ארוך מספיק בשביל להגיע עד לסל בשני צעדים קלים אבל מדויק מספיק בשביל להרוג אותך מכל טווח קיים.
נכון, הוא עדיין הבטחה. אבל בפנקסי, כרגע לפחות אינדיאנה היא המועמדת הבכירה להגיע עד גמר המזרח ואולי אף יותר מכך (תלוי בלברון מן הסתם). פול ג'ורג' הוא עדיין ויהיה עוד שנים הכוכב הבלתי מעורער, אבל יכול להיות שלראשונה מאז שהיברט איבד את המוג'ו, יש לקבוצה גם אפשרויות פנים של ממש. אל ג'פרסון הזקן בא, כנראה בעיקר בשביל ללמד את מיילס טרנר מה לעשות כשהוא נמצא במצב נייח מתחת לסל (ואם טרנר ילמד גם את זה, הוא יהיה בלתי עציר לחלוטין), ת'אד יאנג שם בשביל האתלטיות וההגנה, ומיילס טרנר שם בשביל להיות הכוכב בעמדות 4 ו-5. עד כמה הוא יהיה כוכב? השנה שנתיים הבאות יגידו.
סטט': 60 משחקים, רק מחציתם בחמישייה (לקח לווגל זמן לקלוט מה הוא שווה). 10.3 נק', 5.5 ריב', 1.4 חס' (20 בליגה). 50 אחוז מהשדה.
7. קריסטפס פורזינגיס. ניו יורק ניקס
מצד אחד אני חושב שהוא טוב בהרבה השחקן מיד מאחוריו ברשימה (טרנר). מצד שני, אני חושב שיש עליו יותר מדי סימני שאלה בשביל להיות טוב יותר מהשחקן מיד לפניו ברשימה. אז כרגע זה המקום שלו למרות שפוטנציאלית הוא גם יכול להיות (והלוואי ויהיה) מס' 1 כבר בשנה הבאה.
סימני השאלה הם: (א) האם הוא יכול להוכיח את עצמו כשחקן מוביל גם בקבוצה טובה, כפי שאני מאמין שהניקס יהיו השנה. (ב) האם הוא יכול להמשיך את היכולת הטובה שלו באופן קצת יותר אינטנסיבי ובלי לדעוך לקראת סוף השנה. אישית אני מקווה מאד ששתי התשובות הן כן. כי האיש הזה מצית את הדמיון. אתם רוצים גפיים ארוכות ויכולת התמצאות טובה בחדירה לסל? הרבה יותר מטרנר, יש את זה לאיש הזה. אתם רוצים קליעה נקייה נקייה מחצי מרחק (44% טוב מהטווח) ויכולת שכבר עכשיו היא מוכחת (גם אם יכולה להשתפר) מהשלוש – הרבה יותר מטרנר, לאיש הזה יש את זה. ויש לו גם סטייל ואפילו ניצוצות של קילר אינסטינקט. הפוטנציאל שלו הוא לא רק דירק נוביצקי אלא אפילו דירק נוביצקי משופר בעיקר בגלל שהוא נראה יותר טבעי עם הכדור משנוביצקי אי פעם היה. אבל הוא צריך לפתח גו טו מוב (כמו שיש לנוביצקי), להעלות קצת מסה ולשפר את האינטסיביות ואז באמת שהשמיים הם הגבול. הוא בניגוד לכל שחקן אחר ברשימה הזאת, כולל ארבעת הראשונים באמת יכול יום אחד להיות פאוור פורוורד שלם ומושלם. הלוואי וזה יקרה מוקדם.
הניקס גם השנה יובלו על ידי מלו. רוז, נואה, ג'נינגס וקורטני לי הם תוספות חביבות שצריכות להביא את הניקס לפלייאוף, אבל פורזינגיס צריך להיות ראש חץ אמיתי לצד מלו, הוא צריך להתחיל להיות מנהיג. גו טו גאי שותף לאנתוני. אם זה יקרה, ונראה לי שרוב אוהדי הכדורסל בעולם מתים שזה יקרה, זה יהיה מדהים.
סטט': 72 משחקים, 14.3 נק', 7.3 ריב', 1.3 אס', 1.9 חס' (8 בליגה, נוביצקי אף פעם לא היה כזה), 42 אחוז מהשדה. ו 1.1 שלשות ב 33 אחוזים.
6. קווין לאב (4 לפני שנה, 2 לפני שנתיים). קליבלנד
אז האם הוא יהיה רק שמיני שנה הבאה? לא יודע, מה שברור הוא שאם לפני שנה לא היה ברור מיהו קווין לאב, גם השנה זה עדיין לא ברור לגמרי, אבל זה מתחיל להתברר. לא, קווין לאב הוא לא השחקן שיכול לקלוע 25+13 בקבוצה מובילה, אלא רק בקבוצה כמו מינסוטה (מה שאגב מעלה שאלות לגבי קאזינס). לא, קווין לאב הוא לא חיית צבע למרות הכוח הרב שלו והעובדה שבסופו של דבר יש לו גם יכולת התמקמות טובה, וגם משחק פוסט לא רע בכלל. זה רק הפיניש שלא תמיד שם. קווין לאב הוא שחקן התקפי טוב שיודע לעשות נקודות בעיקר כסטרץ' ולעולם כנראה לא יוביל קבוצה טובה באמת. וקווין לאב הוא כן שחקן תורם ובכיר בקבוצה שהרגע זכתה באליפות, הוא כן הריבאונדר הטוב ביותר שלה (יותר מתומפסון לדעתי ולמרות האתלטיות הלוקה בחסר, אבל בזכות יופי של פוזישונינג), הוא כן אאוטלט פאסר מעולה ושחקן קבוצתי טוב. קווין לאב הוא לא שחקן הגנתי טוב (או כשחושבים על זה הוא אפילו בקושי בינוני) אבל הוא כן גוף גדול שיכול להפריע מתחת לסל, ואפילו לפעמים לפעמים גם לסטף קארי כשהאחרון צריך להסתובב מולו. אבל קווין לאב הוא כן שחקן שיודע לזרוק בעיקר את הזריקות שהוא יודע לקלוע (רק 20 אחוז מהזריקות מחצי מרחק, למרות אחוז לא רע משם) והוא גם שחקן שנעשה יותר ויותר סטרץ' ככל שהשנים והצורך מתקדמים.
וקווין לאב, שחקן שלפני שנתיים חשבתי שיהיה הקלעי המוביל של קליבלנד, כנראה ימשיך להיות כזה גם השנה. במובהק השחקן השלישי בלבד בחשיבותו בקבוצה ועדיין שחקן שנראה כמו שחקן שעדיין יכול לעשות 20+10 בקלות בכל קבוצה שהיא לא קונטנדרית, כי הוא יודע ליצור לעצמו מצבים וכי הוא יודע לקלוע מכל בלטה. אני מאמין שגם הוא, כמו רבים אחרים, מעדיף להיות שחקן שלישי חשוב באלופה, מאשר שחקן מס' 1 עם סטטיסטיקות מטורפות בקבוצה של 35 נצחונות בעונה.
סטט': 77 משחקים בחמישייה, 16 נק', 9.9 ריב' (11 בליגה), 2.4 אס', 42 אחוז מהשדה ו 2.1 שלשות ב 36 אחוזים.
5. פול מילסאפ (8 אשתקד). אטלנטה
כמו פייבורס גם הוא לא באמת השתפר השנה אבל זה מספיק בשנה שחונה כמו זו להיות טופ 5 בפאוורים. והאמת היא שמגיע לו וזה די מדהים שמישהו עם הכשרון הדי מוגבל שיש לו הוא אכן פאוור טופ 5 בליגה והשחקן הכי טוב, במובהק של קבוצה טובה בסך הכל. קבוצה שגם אם לא הגיעה השנה ל 60 נצחונות כמו בשנה הקודמת, היתה עדיין קבוצת סיבוב שני. והשנה, לראשונה היה נראה שמילסאפ הוא במובהק ולא רק כנראה השחקן הטוב ביותר שלה. קודם כל בהגנה, מילסאפ תמיד היה שחקן הגנה טוב אבל השנה, בגיל 30 הוא שידרג את עצמו לשחקן הגנה מעולה, חזק וחכם שנמצא בצמרת בכל מדד הגנתי סטטיסטי. אבל זה לא לוקח כלום מההתקפה שלו, כולל משחק מופתי של 45 נק' ו -13 ריב' ב... הפסד.. מול הסלטיקס בסיבוב הראשון של הפלייאוף. מילסאפ הוא שחקן הגנה עצום, עם קליעה נקייה מחצי מרחק, מספיק תנועות פוסט ובעיקר המון כוח מתחת לסל, ויכולת מסירה וניהול משחק נדירים, בטח בעמדה הזאת. מילסאפ הוא האבטיפוס שדריימונד גרין לקח ושידרג.
אבל מילסאפ הוא בסופו של דבר 2.03 בגיל 31 אוטוטו ובקבוצה די אפורה. אפורה? עד השנה, כי השנה יש לו חבר חדש. מילסאפ רגיל לשחק עם גבוהים מאד דומים לו, אל ג'פרסון היה דומה לו בהמון תכונות (כוח, משחק פוסט מעולה) וכך גם הורפורד (כוח, יכולת ניהול משחק, קליעה טובה מרחוק), אבל שניהם אפורים ומשעממים. השנה מגיע סופרמן, דוויט האוורד, ושילוב הפעולה ביניהם יכול להיות או מוצלח מאד או נידון לכשלון, והדבר תלוי במיינד פריים של האוורד הרבה יותר משהוא תלוי במילסאפ, כי מילסאפ ימשיך להיות מי שהוא ויעשה את הכל ב 100% אינטנסיביות ומאמץ. אבל הוא כבר הוכיח שלבד הוא לא יכול. השאלה היא האם האוורד ישאיר אותו לבד, או לא.
פרסים: חמישיית הגנה שניה. אולסטאר
סטט': 81 משחקים, 17.1 נק', 9 ריב' (16-18 בליגה עם ט. תומפסון ות. יאנג), 3.3 אס', 1.8 חט' (11 בליגה, ראשון מבין כל הגבוהים, די מדהים), 1.7 חס' (9 בליגה, מדהים לשחקן נמוך יחסית). 47 אחוז מהשדה וקצת פחות משלשה ב 32 אחוזים.
--
ומכאן לשכבה העליונה, 4 שחקנים ברמה דומה פחות או יותר. לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות וקשה לי לדרג מי מהם גבוה מהאחר. במשחק מחשב, אם לברון שווה 99 וקרי שווה 98, אז ארבעת החבר'ה האלה שווים כולם בערך 90. לא יותר, לא פחות, אותו דבר. ובכל זאת. זה דירוג, ובדירוג צריך לדרג.
4. למרקוס אלדרידג' (3 בשנתיים האחרונות). סן אנטוניו ספרס
יתרונות: הקליעה הכי טובה בכל הרשימה הזאת מחצי מרחק (יותר מחצי מהזריקות שלו, אותן הוא קולע ב 43 אחוז). שחקן מנוסה עם יסודות משחק מעולים שלפחות בהתקפה יודע לעשות הכל, גם אם מאד אפור. שחקן הגנה סביר גם אם לא גדול. מזכיר מאד את קרל מאלון בשנים היותר מבוגרות, כשהוא היה פחות אתלטי אבל באנקר מוחלט מחצי מרחק. שחקן קבוצתי מצוין שיודע את מקומו בקבוצה לעומת קאווי ואחרים. יודע לתת את החסימה לשחקן חודר (גם אם לא ברמה של דאנקן... אבל מי כן) וחצי מזוג הפורוורדים הטוב בעולם. מסוגל להתפוצץ כשהזריקה נופלת (38 ו-41 נקודות במשחקים 1 ו-2 מול הת'אנדר)
חסרונות: התקפה די חד ממדית וצפויה, בסופו של דבר ברגע שאוקלהומה קלטו מה הוא עושה להם, הם הצליחו להוריד אותו לפחות מ- 40% מהשדה עם שילוב של איבקה, אדמס והמון אגרסיביות. שחקן הגנה משתפר אבל עדיין לא גדול וגם ריבאונדר סביר אבל לא יותר מכך. איום החסימה שלו לא משמעותי והאתלטיות שלו לוקה בחסר. יודע לנצל את האורך שלו לקליעה מחצי מרחק אבל לא ממש יודע לנצל אותה בשביל הלחם והחמאה שמתחת לסל (כלומר, דאנקן הוא לא, אפילו לא דאנקן של 2014-15). למרות קליעה מדהימה מחצי מרחק, הקליעה שלו משלוש לא קיימת וכנראה כבר לא תהיה קיימת בגילו. לא אגאוסיט, אבל מוסר בינוני מאד. חוץ מזה, העובדה היא שפורטלנד היתה לא פחות טובה ויש רבים שיגידו – טובה יותר דווקא בלעדיו. וסן אנטוניו –למרות העונה הסדירה המדהימה, בסופו של דבר היא לא באמת היתה טובה יותר מאשר בשנה הקודמת.
ושנה הבאה: את דאנקן מחליף זקן אחר – פאו גאסול, שלמרות הגיל הוא בכל זאת צעיר מספיק בשביל לתרום יותר משדאנקן תרם שנה שעברה, וכך שוב לקבוצה תהיה שלישיית גבוהים מעולה ביחד עם קאווי, כשאלדרידג' איש החצי מרחק יצטרך להמשיך לעשות את אותו הדבר (וגאסול עם הידיים הארוכות והפוסט העדיף ישחק יותר בסנטר) באותה יעילות, אבל אולי ביותר קונסיסטנטיות. בכל מקרה, כבר כתבתי שאני לא מאמין בקבוצה נטולת גארדים וזאת דעתי. אלדרידג' ימשיך לעשות את מה שהוא עושה כבר עשור, אבל זה לא באמת יעזור.
פרסים: חמישיית ליגה שלישית, אולסטאר (אבל תכל'ס, לילארד היה צריך להיות במקומו)
סטט': 74 משחקים, 18 נק' (30 בליגה, שני בספרס, שלישי בין כל הפאוורים), 8.5 ריב', 1.5 אס', 1.1 חס', 51 אחוזים מעולים מהשדה (לא זורק מהשלוש כמעט)
3. אנתוני דייויס (2 שנה שעברה). ניו אורלינס
יתרונות: כנראה המוכשר מבין ארבעת השחקנים בצמרת העמדה. אתלטי להחריד, ידיים מעולות וקליעה נהדרת מחצי מרחק ואפילו סבירה מהשלוש. הפוטנציאל והאפסייד שלו בשמיים גם מבחינה התקפית לאור הטווח הבלתי נגמר והאתלטיות המדהימה וגם בהגנה, בגלל האתלטיות והתזמון. צריך תיאורטית להיות אחד מהשחקנים הטובים בעולם. כבר הוכיח שהוא מסוגל לקחת קבוצה לפלייאוף (לפני שנתיים). צעיר עם המון זמן להשתפר. קלע השנה 59 נקודות והיה לא רע בכלל גם בפלייאוף לפני שנה וקצת בסיבוב הראשון מול הווריורס. כך או כך לא מן הנמנע שנראה עוד הצגות מהסוג הזה כי כשהוא מתפוצץ הוא בלתי עציר.
חסרונות: משחק פוסט לוקה בחסר, אולי גם בגלל פריים שהוא עדיין די דק. תלוי מאד ביכולת של שחקנים להכניס לו כדורים אותם הוא תופס ומטביע כל פעם. כמובן, הקליעה מחצי מרחק שלו מעולה, אבל ככזאת – יהיו ימים שהיא לא תיפול, ואז הקבוצה התקפית בבעיה רצינית. בנוסף, ברור שכרגע הוא עדיין יותר פוטנציאל מאשר מימוש הפוטנציאל. שומר טוב, אבל רחוק מלהיות קווין גארנט 2.0 כפי שהוא יכול להיות. גם כריבאונדר וכחוסם יש לו יכולות, אבל הוא רחוק מלמצות את הפוטנציאל, ובכל זאת – זאת כבר השנה הרביעית שלו בליגה. כן, הגיע לפלייאוף לפני שנתיים, אבל הביך מאד שנה שעברה כשאפילו לא היה קרוב (גם כשהיה בריא), ונדמה שלטייריק אוונס היה תפקיד גדול משנדמה באותה ריצת פלייאוף לפני שנתיים. כמו אלדרידג', גם דייויס הוא לא שחקן אנוכי, אבל קשה לומר שהוא איזה מוסר על, הוא לא וובר, גארנט, מילסאפ או דריימונד גרין וזאת בעיה לשחקן שעליו ההגנה מתמקדת. אבל הבעיה המרכזית שלו היא שהוא פשוט פציע מאד, ולא הוכיח שהוא יכול לשחק יותר מאשר 65 משחקים בעונה, דבר שיהיה בעייתי מאד בטווח הרחוק.
ושנה הבאה: הפליקאנס איבדו שני נכסים מרכזיים. ג'רו הולידיי יתחיל את העונה בבית בגלל בעיות משפחתיות, ורייאן אנדרסון הסטרץ' עבר לג'יימס הארדן. לא ברור איך טייריק אוונס, השחקן מס' 2 שלה לפני שנתיים יחזור מפציעה, ולא ברור איך סנסציית המכללות באדי הילד ייראה בליגת הבוגרים. כך או כך, אני לא רואה שיפור רציני בקבוצה, ואם כבר האיבוד של אנדרסון וחצי הולידיי יהיה די משמעותי. דייויס פוטנציאלית הוא שחקן מספיק טוב לסחוב קבוצה לפלייאוף גם אם מהמקום ה 7-8, אם זה יקרה – הללויה. אם לא, כנראה שאפשר יהיה לקבוע חד משמעית, שסופרסטאר היסטורי – דייויס כבר לא יהיה.
פרסים: אולסטאר
סטט': 61 משחקים, 24.6 נק' (7 בליגה), 10.4 ריב' (9 בליגה), 1.9 אס', 1.3 חט', 2.1 חס' (4 בליגה), 49 אחוז מהשדה, כולל קצת יותר מחצי שלשה ב 32 אחוז חביבים.
2. בלייק גריפין (1 שנה שעברה). ל.א. קליפרס
יתרונות: השלם מכל השחקנים שנמצאים כאן, כנראה משני צדדי המגרש. התקפית, גם אם המשחק שלו מכוער (כל עוד הוא לא דופק פוסט לעוד קרבן מסכן) הוא פשוט יעיל. טוב מחצי מרחק (גם אם יכול לשפר את טווח השלוש), שחקן פוסט מכוער אך מעולה, גם בלואו וגם בהיי. ידיים מעולות. אחד מהגבוהים המוסרים הטובים בעולם שגם יודע להפעיל מצוין את דיאנדרה מבפנים וגם את ג'יי ג'יי מבחוץ ובעצם משמש כמנהל המשחק של הקבוצה כל פעם שפול לא שם (ולפעמים גם כשפול כן). וגם בהגנה לא חסר לו, הוא לא התחיל כשחקן הגנה טוב אבל היום הוא שחקן הגנה מעולה. בעונת 14-15 עם הפציעה של פול גם הוכיח את עצמו כמנהיג איכותי.
חסרונות: על הנייר, הוא צריך לשפר קצת את הריבאונד, אם כי זה בסדר כשמשחק לידו משאבה כמו ג'ורדן, ולאור העובדה שבגלל דיאנדרה גריפין משחק יותר בחוץ גם בהגנה וגם בהתקפה ובאופן טבעי לוקח פחות ריבאונדים. היה נחמד לו היה משפר את האסתטיות אבל זה לא באמת פקטור. חוץ מזה, עוד שיפור קל בבחירת הזריקות יכול להועיל (39 אחוז השנה מחצי מרחק למרות שאלו 55% מהזריקות שלו לעומת 63% מתחת לסל, למרות שאלו רק 42% מהזריקות שלו) אחרי הכל, אם גם ככה הוא חופר, אז למה לחפור מחצי מרחק אם אפשר לחפור מבפנים ולקלוע ביעילות רבה הרבה יותר. אבל הבעיות המרכזיות שלו הן אחרות: הוא (א) פציע. (ב) הד קייס. אחרי שפיספס את השנה הראשונה שלו בקריירה, השנה הוא הגדיל לעשות ונפצע שלוש פעמים, כולל באירוע מפוקפק במיוחד, וגם בפלייאוף. איתו הקליפרס היתה נראית אחרת לגמרי, בלעדיו היא הפסידה שלושה משחקים רצופים לפורטלנד בסיבוב הראשון במערב. והוא הד קייס, כי האירוע עם מנהל הציוד של הקליפרס היה דבילי לחלוטין והראה שגריפין הוא קצת ילד קטן. לא חושב שראיתי אצלו חוסר בגרות עד השנה וכדאי מאד לגריפין שזה היה מקרה חד פעמי, כי פשוט חבל על כל הכשרון הזה.
ובשנה הבאה: אז קודם כל, אני מקווה שגריפין יחזור חזק ואתלטי מכל הפציעות האלה ושהוא לא איבד כלום. אבל גם כך, הקבוצה מזדקנת עוד שנה (קרופורד, פירס) ואף אחד שם לא הוכיח שהוא לא לוזר רציני כשזה מגיע לפלייאוף. פוטנציאלית, פול, גריפין וג'ורדן שווים גמר מערב. מעשית? איכשהו נראה לי שהקבוצה הזאת תמיד תיתקל בחוסר מזל כזה או אחר, ואני לא רואה איך זה ישתנה השנה. אבל אם עד שהקליפרס יפסידו סדרה מטומטמת בסיבוב השני של הפלייאוף, גריפין יהיה בריא ושפוי וטוב כתמיד, הוא לפחות יוכל לומר שזאת לא אשמתו. זאת הקארמה.
סטט': 35 משחקים בלבד, 21.4 נק', 8.4 ריב', 4.9 אס', 50 אחוז מהשדה.
1. דריימונד גרין (6 שנה שעברה). גולדן סטייט
יתרונות: שחקן ההגנה הכי טוב ברשימה הזאת, ואחד מהטובים בעולם. ריבאונדר מעולה, במיוחד יחסית לגובהו. שחקן אנרגיה וברומטר של קבוצה. שחקן שמשתפר משמעותית משנה לשנה (אם אם נראה שאין לו עוד המון מקום לשיפור, לאור פוטנציאל בינוני משהו). מנהל משחק אדיר, לבטח הטוב ביותר פה ושחקן שהוא לגמרי רכז בגוף של פורוורד. מכונת טריפל דאבלים שרק משתפר כל הזמן. המושג "אול אראונד" כאילו הומצא עבורו. קולע טוב מאד מהשלוש, אם כי בעיקר כשהוא חופשי – המזל? עם דוראנט, קליי וקארי הוא יהיה הרבה חופשי. חודר חזק ואיכותי שמסוגל להוציא החוצה או להכניס פנימה. יכול לשמור על חמש עמדות ולהתקיף על חמש עמדות.
חסרונות: גם לו יש שני חסרונות מובהקים. הראשון הוא בכך שעם כל האיכויות והיתרונות והיכולות שלו, בסופו של דבר הוא לא אנתוני דייויס - כלומר, קשה לי להאמין שיש לו אפילו את הפוטנציאל להיות השחקן מס' 1 בקבוצה עם יומרות. דייויס עדיין לא שם, אבל הפוטנציאל קיים, גם של גריפין. אלדרידג' דווקא הוכיח שלא (מס' 2 לקאווי, והיה מס' 1 בקבוצה בינונית למדי) אבל גם דריימונד פוטנציאלית לא כזה. הוא לא אתלטי מספיק והקליעה שלו לא מספיק טובה בשביל זה. הוא בעיקר שחקן משלים קלאסי, הכי טוב בעולם, אבל משלים. הבעיה השניה היא שגם הוא קצת הדקייס. עכשיו מבחינתי אצלו זה חסרון שהוא גם יתרון, דווקא הטירוף הזה שלו עוזר לקבוצה. אני לא חושב שהקבוצה היתה מגיעה ל 73 נצחונות לולא הטירוף של דריימונד. אבל אין ספק שזה עלה לה במחיר כבד במשחק החמישי בפלייאוף. אליה וקוץ בה, אבל הקוץ הוא בהחלט חיסרון.
שנה הבאה – כמו שכבר אמרתי, אם עד היום ההגנות לא התמקדו עליו בגלל קליי וסטף, השנה בכלל הוא אמור לחגוג כשגם דוראנט שם. אני הייתי מאד רוצה לראות קבוצה בה יש שני מפעילים עיקריים (הוא וסטף, וגם איגודלה וליווינגסטון לעת מצוא) ושני מוציאים לפועל עיקריים (דוראנט וקליי). אני חושב שהתקפית זאת תהיה קבוצה בלתי עצירה, ואני חושב שהעובדה שדריימונד הוא רביעי כאן, תפורה בשבילו. אין לו את הכשרון להיות מס' 1, אבל הוא יכול להיות מס' 4 התקפי הכי טוב בהיסטוריה. הבעיה לא בהתקפה. הבעיה היא בהגנה, לא בגלל שהוא לא ייתן אותה, אלא בגלל שבהיעדרו של בוגוט, התפקיד שלו יהיה גדול יותר – גם על סנטרים מסיביים ואני לא באמת חושב שהוא יכול. אם יש משהו שיכול להפיל את גולדן סטייט זה בדיוק זה – יותר מדי מאמץ הגנתי של דריימונד בגלל שאין אף אחד אחר שיחפה. מקווה שאתבדה, אבל זאת נקודת תורפה.
פרסים: חמישיית ליגה שניה, חמישיית הגנה ראשונה, אולסטאר
סטט': 81 משחקים, 14 נק', 9.5 ריב' (13 בליגה), 7.4 אס' (7 בליגה), 1.5 חט' (26 בליגה ביחד עם דראמונד), 1.4 חס' (23 בליגה לשחקן שהוא שתי מטר ושייבה), 49 אחוז מהשדה כולל 1.2 שלשות ב 39 אחוזים.
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
נערך לאחרונה על ידי נורטון בתאריך ג' ספטמבר 13, 2016 12:46 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
