סל ניוז

מה שעוד יותר מדהים זה שרובינסון באמת החטיא 2 שלשות פנויות לקראת הסיום
אז זה עוד יכל להיגמר לפני לטובת מיאמי...

חומר למחשבה רציני מאוד לבוסטון

_________________
קצת אחרי הסידרה של מכבי מול פאו' , דיוויד פרדמן מנסה לדרבן את האוהדים להגיע לפיינל פור הליגה האדריאטית:
"זו גם ההזדמנות לכל מי שיצא לפני הסיום של משחק 4 להודות לקבוצה, וגם ליהנות מהפיינל פור".

24.4.2012

חבל מאוד.
הכל עבד לפי התסריט הנכון, כמעט

ברכות לבוסטון על ההיסטוריה

_________________
Gibon

סל ענק של ווייט שכבר בזמנו בתור אחד שראה אותו מלא בספרס, ידעתי שהטרייד עליו זה שיחוק. הבחור ווינר.
השיפוט היה די מזעזע. בטלר הולך לקו על כלום

משחק 7 הולך להיות הצ'אנס הכי קרוב בהיסטוריה לחזרה מפיגור 3:0 כל שאר משחקי השבע היו עם יתרון ביתיות לקבוצה שהובילה לא לזו שפיגרה, כמו עכשיו

מיאמי הוציאה מארגז הכלים את שתי הטריקים הצפויים, מרטין במקום לאב
ובאטלר לא יורד לנוח בכלל ..כמעט

בוסטון לא גנבה את המשחק, מיאמי כמעט גנבה אותו

משחק משונה מבחינת האנליטיקס, מצד אחד הקבוצה שהאנליטיקס בחרו לנצח אכן ניצחה, מצד שניה הקבוצה שעשתה מה שאסור ע"פ אנליטיקס, קרי, איבדה כדורים והחטיאה משלוש, ניצחה.

בכ"א, יא אללה. כמו כן, יא ווילי. אוסיף גם שוואו.

לא מבין את הנרטיב שראיתי גם פה וגם במקומות אחרים, כאילו בוסטון "שרדה בקושי" משחק רע לבאטלר ובאם ובפועל הכשרון שלה היה משני להאסל של מיאמי. לבאטלר ובאם היה משחק רע מסיבה מסויימת, כי הסלטיקס היו סופר פיזיים וחכמים איתם, והפריעו להם בטירוף לעשות כל דבר אפשרי. באטלר עוד התעורר בסוף, באם היה לא אפקטיבי. הסלטיקס שלטו בריבאונד ההתקפה כי רצו יותר, כשלא הלך להם משלוש הם שיחקו פיזי בהתקפה נגד קבוצה מאד פיזית, לא מבין את הדיבור על ההאסל.
הקבוצה שהגיע לה ניצחה, למרות יום קליעה נורא.

1.מכל השומרים ששמרו על באטלר, סמארט היה היעיל ביותר
2. קצת מפתיע שמזולה בחר ללכת על זריקה משלוש במהלך האחרון, הדעת נותנת שילך על זריקה מ2 קרוב לסל
3. זלר ולאב שהפכו לסמל של איך מיאמי מוציאה מים מהסלע נדמו לאחרונה במיוחד היום

1. דווקא טייטום לדעתי, נחכה לסטטיסטיקה
2. נראה לי שהוא ניסה ללכת על הורפורד בצבע או חיתוך של בראון לטבעת, אבל מיאמי קראה את זה
3. נכון

הבלוק האחולמניוקי שאדבאיו חטף מהורפורד עלול להתברר בתור משהו שיגדיר את הקריירה של שניהם

_________________
תמיד צודק אבל עדיין מקשיב גם לאחרים מתוך אצילות מושרשת

מנגד אדבאיו עם חתיכת בלוק משלו בצד השני שהיה לדעתי בלוק קלאץ׳ שלישי שלו מול בוסטון בפלייאוף לאורך השנים.

וג׳ימי באטלר הארור, ייזכר אצלי לדיראון עולם כמי שגרם לי להיות בעד הסלטיקס בסדרה שאינה נגד הלייקרס
אין שום דבר שמוציא לי את ההנאה מכדורסל כמו הפאולים האלו שהוא מקבל על לקפוץ לתוך החזה של השומר. מזל שיש דרק וויט.

מבין קצת למה אנשים אוהבים את גימי בגלל שהוא ווינר ותחרותי בטירוף..אבל מבחינת כדורסל זה פשוט גועל נפש..מרגיש שאת רוב הנקודות שלו הוא מקבל מללכת לעונשין אחרי קפיצה לחזה של המגן

זה נכון. מיאמי עלתה ל-3-0 כי הסלטיקס בפלייאוף הזה נוטים להיות עצלנים ושאננים. מרגע שהם עם הגב לקיר, הם העלו את רמת הרצון/מאמץ/פיזיות/ווטאבר, ואין מה לעשות - רמות הכשרון לא באמת קרובות פה, עם כל הכבוד וההערכה לגייב וינסנט וקיילב מרטין.

רק אסייג שאף פעם לא התחברתי למושג הזה, ''הקבוצה שהגיע לה''. למעט מקרים מובהקים לחלוטין של שוד ע''י השופטים - מי שמנצחת היא זו ש''הגיע'' לה, לפי כללי הפורמט. אם ווייט מפספס בעשירית שנייה, לבוסטון לא היה ''מגיע'' לנצח - היא איבדה יתרון משמעותי בדק' הסיום. אבל ווייט לא פספס, והעובדה שמיאמי השלימה קאמבק נוסף לא אומרת ש''הגיע'' לה או שבוסטון ''גנבה'' - הרי ווייט הגיע לריב' שמיאמי הייתה יכולה וצריכה לסגור טוב יותר.

משחק 7, לצערי, יהיה בלואאוט. לא נותר אלא לאחל ליוקיץ' בהצלחה

_________________
Gibon

זלר ולאב זה האקסטרות, וינסנט ומרטין הוכיחו שהם לא רק שחקני רוטציה מעולים אלא גם כאלה שנותנים לך סיכוי אמיתי לראן בפלייאוף.
המון מהקרדיט על מה שמיאמי השיגה מגיע להם, אבל כמובן שקשה מאוד לנצח בלי תפוקה מקסימילית של באטלר ובאם.
עכשיו הכל תלוי בבוסטון כמובן ולדעתי גם כל עתיד הפלייאוף מבחינת עיניין אמיתי בגמר (קהל וכדורסל).
אם מיאמי מצליחים לחבר עוד משחק גדול ולנצח בחוץ גורל הגמר נחרץ, לא רואה שום סיכוי בשבילם מול הסייז והכישרון של דנבר.
בוסטון ברגע מכריע יכולים להוכיח שההפסדים הביתיים עד כה היו אנמוליה ויש לקור הזה עוד שנים לתת קדימה, היחנקות זה בגדר רעידת אדמה.
בכל מקרה כמובן שאני עם מיאמי אבל סדרה של דנבר מול בוסטון תהיה הרבה יותר תחרותית.

בוסטון שיחקו הרבה על המאצ' אפ טייטום וינסנט, הוא האסל אבל כשהוא באחד על אחד הסייז הורג אותו
מיאמי יכולה לשחק אזורית כמה שהיא רוצה, בסוף זה שחקן מול שחקן והתקפה חכמה (כלומר מוסרת בלי הפסקה ונעה בלי כדור) יכולה לצור את מיס מאטצ' שהיא רוצה
לאורי שנתן כמה משחקים טובים בפלייאוף הזה כולל מול בוסטון, ושיחק איטי ומבולבל במשחק 5 נראה הרבה יותר טוב ואולי היה צריך לשחק יותר בעיקר בגלל המיס מאטצ' שוינסנט מאפשר
בכל מקרה העובדה שוינסנט הפך להיות התקווה של מיאמי כדי להגיע למשחק צמוד מול בוסטון מסמלת את היד הקצרה בסגל של מיאמי
עדיין לא פיענחתי את מיעוט הדקות של ווילאמס ה3. בוסטון כל כך הרבה יותר טובה כשהוא על המגרש, לא רק שהוא טוב, הוא מאפשר לבוסטון לשחק את הסמול בול שלה תוך שהיא מקבלת ממנו מטריה אווירת בהגנה ובהתקפה
מאזולה לא אוהב לשחק איתו, אולי פעם אשמע הסבר מניח את הדעת

המשחק הבא בלילה שבין שני לשלישי, לבוסטון יותר מ82% לנצח, זה אומר שיש סיכוי גדול שכבר לא אוכל לכתוב את הקלישאה שאני כל כך אוהב לכתוב "קבוצה X נמצאת במקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר"

מסכים לגמרי לגבי הטיים לורד, כל דקה שהוא לא על המגרש היא דקה מוזרה. הוא נייד מאד, חיה הגנתית והוא הורס את ההיט בשתי ידיו

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

אני גם חושב שהוא צריך לשחק הרבה-הרבה יותר
אבל ההסבר נראה לי יחסית ברור - הורפורד מרווח את ההתקפה.

הטיים לורד שחקן מיוחד, אבל יש סיבות טובות להגביל אותו בדקות. האנרגיה המטורפת שלו במגרש מעייפת, והוא פציע מאד. זה סוג של תפוקה שולית פוחתת, יותר מדי דקות יהפכו אותו ללא-אפקטיבי מספיק.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

אוריאל מה אומרת תיאוריית הקאמבק לגבי סדרות - הסלטיקס הוציאו כבר את כל האנרגיות שלהם כדי לחזור ל3:3 ויפסידו את משחק 7, או שבסדרות זה לא עובד ככה והמומנטום עשוי להימשך?
כרגע היסטורית נדמה שהאופציה הראשונה היא הנכונה.

זו כמעט אותה חוקיות
אתה יכול לבצע פעולה מנצחת ברגע אחד. זה קל, אבל לחזור על זה הרבה פעמים ברציפות זה הרבה, הרבה יותר קשה
רוצה דוגמא קיצונית?
לסגור פער של נקודה תוך דקה? קלי קלות
לסגור פער של 40 נק' ב 40 דקות? כמעט בלתי אפשרי
הקושי הוא בחזרתיות ללא הפוגה
לכן כשאתה רואה קבוצה שצמצמה ממינוס 20 למינוס שלוש, ההפרש האמיתי בינהם הוא לא שלוש אלא יותר, זה אנרגיות ומזל ש"התבזבזו"
איך זה לגבי סדרות? אותו דבר והעובדה שמתוך 150, 0 עשו קאמבאק מדברת בעד עצמה
אבל המקרה הזה הוא מאוד מיוחד
אם נחזור לתאוריית ה 40 נק' ב40 דק.
אז לאלופת ה NBA מול הקבוצה מקום אחרון בליגה ארצית בישראל תסגור את הפער, של 40 נק' ב40 דק
במקרה של בוסטון מיאמי זה מדורגת 2 מול מדורגת 8 (יש יגידו 7) מדורגת 7 פצועה, מדורגת 2 פחות, המשחק בבית של מדורגת 2
עוד כשהתחיל הקאמבאק בוסטון הייתה במצב נדיר הסתברותית להיות הראשונה שעושה את זה, לא בגלל מיתוס כלשהו, אלא פשוט בגלל התנאים הנדירים של פערי הדירוג והביתיות

צריך להגיד שסביר מאוד שאם "הפציעות היו נופלות בצד השני" - לא היינו בתר'ד הזה כעת
זו קלישאה מעצבנת, אבל זה נכון...

_________________
קצת אחרי הסידרה של מכבי מול פאו' , דיוויד פרדמן מנסה לדרבן את האוהדים להגיע לפיינל פור הליגה האדריאטית:
"זו גם ההזדמנות לכל מי שיצא לפני הסיום של משחק 4 להודות לקבוצה, וגם ליהנות מהפיינל פור".

24.4.2012

נכון

אז אתה אומר שהעדיפו במשחק מכריע של do or die לנסות למנוע ממנו מלהיפצע ולכן הוא שיחק רק 17 דקות?
או שהטענה היא שהוא מוציא יותר אנרגיה מכל שחקן אחר והחל מהדקה ה-18 הוא יורד ביכולת?

בוסטון בחרה במשחק הזה את הורפורד על פניו שוב ושוב,
גם בתחילת המשחק וגם בדקות הסיום ובפוזשנים המכריעים.

יצוין שלהורפורד כן היתה חסימה אחת נפלאה על באם
ועדיין, הטיים לורד משמעותי יותר, עם כל הכבוד

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

לא חושב שהם בחרו נכון אבל הם לא הושיבו את הטיימלורד בצד מהסיבות שנדב כתב
שאולי יכולות להיות נכונות לעונה הסדירה אבל לא למשחק מכריע.

ראיתי היום שוב את סל הניצחון, ושמתי לב לאיזה דוד מבוגר שיושב ממש בכסא הצמוד למזכירות של ההיט.
ולפי עין הנץ שלי מדובר בלא אחר מרענן כץ (!). הבנאדם בן 87.
למיטב זכרוני שם המותג RK עדיין מופיע על חלק מהגופיות בליגה הישראלית, ככה שכנראה הסכם החסות איתו עדיין שריר וקיים.
צללתי קצת לערך הויקיפדיה שלו... ידעתם שהוא היה שחקן בבוגרים של מכבי למשך שנתיים?

_________________
All Your Dreams Are Made, When You're Chained To The Mirror And The Razor Blade