|
נו, אז היתה בקשה בעניין, מישהו צריך לענות לה. לדרג מאמנים בNBA זה הרבה הרבה יותר מסובך מלדרג שחקנים. להבדיל משחקנים, 90% מהעבודה של המאמן אנחנו לא רואים ולא יודעים. אנחנו רואים איך הקבוצה משחקת, אבל אין לנו באמת מושג כמה מזה שייך למאמן - אנחנו יכולים לפתח לזה הערכה עם הזמן, אבל גם היא לא תהיה מדוייקת. חוץ מזה אנחנו מקבלים סאונד-בייטים ארוזים היטב מפסקי זמן, ראיונות קו ומסיבות עיתונאים, ולפי כל זה אנחנו אמורים לדעת מי יותר טוב ממי. אז כמובן שאנחנו יודעים יותר טוב מכולם !
דירגתי אך ורק מאמנים שיש להם כרגע ג'וב ב-NBA כמאמן ראשי, אז בבקשה אל תצאו עלי עם לארי בראון, עם מסינה או עם פיני גרשון.
HMים: סקוט ברוקס - המאמן שאני הכי פחות מעריך מכל קבוצות העלית של הליגה. סומך ב-100% על הכשרון העצום שיש לו בקבוצה, לא עוזר ולא מפריע להם. גם זה צריך לדעת לעשות, אבל בחייאת. ביירון סקוט - יש לו כדורסל, אבל שטיק הרס"ר שלו בדרך כלל לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן, ממאיס את עצמו על שחקנים. פליפ סונדרס - כנראה GM ופוליטיקאי הרבה יותר טוב משהוא מאמן.
15. דיויד בלאט נו, קצת פרובינציאלי, נכון. אבל את מה שיש לדיויד בלאט אנחנו יודעים, השאלה היא אם הוא יצליח לתרגם את זה ל-NBA. מאמן X-O נהדר, מנהיג טוב מאד, נהדר עם התקשורת (מזל, כי נפלה על קליבלנד המון תקשורת). יש עליו טונה וחצי של ציפיות. אין לו יותר מדי זמן. בהצלחה.
14. בראד סטיבנס קבלות הקולג' מרשימות. הראה ניצוצות בעונה שעברה, אבל קצת קשה לדעת כשהקבוצה נכנסת למוד טאקינג.
13. דויין קייסי 12. סטיב קליפורד 11. דיויד יורגר 10. טרי סטוטס 9. ג'ף הורנסק חמישית ה"עשיתם אחלה עונה שעברה, אבל אני רוצה לראות קצת יותר בשביל לדרג אתכם יותר גבוה". אינטרצ'נג'בילים מבחינתי.
8. ליונל הולינס עשה מהגריזליס אחלה קבוצת אולד-סקול שטוחנת יריבות מתחת לסל. פוטר בגלל הפוליטיקה המאד מאד מוזרה של הגריזליס תחת רוברט פרה. עכשיו הוא חוזר בברוקלין לסיטואציה שבה אין לו מה להפסיד - הבעיות בסגל רק החמירו, אף אחד לא סבל את האסהול שהיה שם לפניו, אם רק יכנס לפלייאוף כולם יגידו לו תודה. 7. סטן ואן גאנדי אה, וולקאם באק, מאסטר אוף פאניק. התגעגענו, מהמאמנים הטכניים הטובים בליגה, יודע להתאים את הסגנון בדיוק למה שיש לו בקבוצה. הביא שתי קבוצות שונות לגמרי (מיאמי של שאק +וויד, אורלנדו של הווארד והקלעים) רחוק בפלייאוף. אממה, בצד הזה שהוא לא כדורסל יש לו בעייה. תמיד נכנס לפינות מוזרות - פשוט פוליטיקאי רע שלא יודע לנווט את עצמו בתוך האינטריגות של קבוצת NBA. עכשיו בדטרויט הוא גם הבוס של עצמו, אז נקווה שזה יפתור את הבעייה הזו.
6. פרנק ווגל ארכיטקט ה*Smashmouth Basketball" של אינדיאנה, כדורסל קשוח שממאיס את עצמו על היריבות, אממה משהו מאד מוזר קרה להם בחצי השני של העונה שעברה, לא יכול להגדיר את זה כמשהו אחר חוץ מהתמוטטות פסיכולוגית כמעט מוחלטת (יצאו מזה כמעט ברגע האחרון, אבל מיאמי עדיין היתה יותר מדי בשבילם). משהו קרה שם מאחורי הקלעים שאנחנו לא יודעים עליו, ואפשר לתת לווגל להנות מהספק לפחות בינתיים. כרגע הוא מקבל קבוצה שבורה וחסרת יוצרים. נראה מה הוא יעשה איתה.
5. דוק ריברס המנהיג האמוציואנלי והמוטיבטור הכי טוב בליגה. אחראי ל"אובונטו" (לא הלינוקס) של בוסטון, הוביל את הקליפרס דרך המשבר החיצוני הכי קשה שחוותה קבוצת NBA אולי אי פעם במהלך הפלייאוף. אלא מאי - אני לא מחזיק יותר מדי מהכדורסל שלו. לטעמי נהנה מאד מתיבודו בבוסטון, הקליפרס לא נראו תחתיו הרבה יותר טוב משנראו תחת ויני דל נגרו המושמץ (בצדק). עונת מבחן גדולה בשבילו, יש לו ערימת כשרון בקבוצה, ערימת נסיון, כולם (בינתיים) בריאים, והעמדה הכי חלשה בפרנצ'ייז שלו (בעלים) קיבלה את השדרוג של המאה. אם יכשל שוב אצטרך לחשוב מחדש על הסטטוס שלו כטופ-5.
4. אריק ספולסטרה נו, ראובן תיכף משתבץ לי, אבל אני משוכנע במיליון אחוז שספולסטרה הוא מאמן טופ-5 בליגה הזו. קל להסתכל על כמות הכשרון נטו שהיתה לו לעבוד איתו ולא לשים לב לעובדה שהשחקנים האלו לא ממש התאימו אחד לשני. כדי לנצח ספולסטרה היה צריך לבנות את הקבוצה הכי מוזרה בליגה, עם סנטר שבורח החוצה לפנות מקום לסווינמנים שלו, עם הגנה לוחצת, אנרגטית ופסיכית שאף קבוצה אחרת בליגה לא היתה מעיזה אפילו לנסות. עם התקפה שלטעמי היתה הכי יעילה בליגה. אי פעם. הבאתי לכך סימוכין. בעיות? בטוח יש. ההתאמות שלו תוך כדי משחק לקו תמיד בחסר והוא אף פעם לא היה המנהיג של מיאמי - אבל זה BY DESIGN. המנהיגות שלה הגיעה ישירות מהשחקנים שבנו אותה ובמידה מסויימת מריילי. התפקיד של ספולסטרה היה להביא כדורסל. ואת זה הוא הביא. העונה עם קבוצה שונה לגמרי, עם עוד שריטה אישית שלי - כריס בוש - כשחקן פרנצ'ייז, נראה אם אני צודק לגביו או שיצאתי חומוס.
3. ריק קרלייל מקום שלישי, אבל אם נותנים לי את האתגר הבא: אתה מקבל קבוצת NBA עם 15 שחקנים אקראיים לגמרי. אתה לא יודע מי הם. אבל מותר לך לבחור מאמן - זה המאמן שאני בוחר. למה ? כי אני יודע שהוא יצליח להוציא מזה משהו, לא משנה איזה שחקנים הוא מקבל. מדובר באלכימאי וטכנאי הX-O הכי טוב בליגה, סופר יצירתי, אבל משחק עם הקבוצה שלו ולא עם הקבוצה שיש לו בדמיון. קלקל ללברון את חגיגות העונה הראשונה, וגם בעונה שעברה, מי עשה הכי הרבה צרות לאלופה הכי מרשימה שראינו הרבה זמן ? דאלאס, אולי הקבוצה עם הכי פחות כשרון שהגיעה לפלייאוף המערב. קרלייל הוא גם המאמן היחיד בכל הרשימה הזו שאם שואלים אותי "טוב, אז מה החסרונות שלו"...אני מגרד בראש ואין לי ממש על מה לדבר.
2. תום תיבודו האיש הזועף הזה, שהיה 30 שנה ! עוזר מאמן לפני שהגיע לנחלה (אבל לא למנוחה) בשיקגו, הוא אולי המאמן הפעיל הכי משפיע על משחק הNBA כמו שהוא היום. כמעט כל קבוצה בליגה היום עושה או מנסה לעשות "תיבודו" בצד ההגנתי שלה. תיבודו הוא הראשון שהפנים באמת את שינוי כללי ההגנה בNBA מ-2001, שביטלו את איסור האזורית, ועיצב הגנות שמתאימות לכללים הנוכחיים בדיוק - סוג של איזורית גמישה שמעמיסה צד אחד של המגרש בצורה דינמית לפי הוראות ישירות של המאמן מהקו (שימו לב לתנועות הידיים שלו לפעמים) את פירותיה הראשונים של העבודה שלו ראינו באליפות האחרונה של בוסטון, שם הוא היה סוג של "מאמן שני על המגרש". כשבוסטון עמדה בפני החלטה, תיבודו הוא זה שהלך והדוק זה שנשאר, ועד היום אני משוכנע שזו לא היתה ההחלטה הנכונה. בשיקגו הוא הראה משהו שלא ראינו מזמן - מאמן שמנצח גם כשהוא נלחם נגד הכוונות והפעולות של ההנהלה שלו עצמו. ובכל זאת, לא מושלם התיבודו. לקבוצות שלו חסר משהו קריטי - "הילוך פלייאוף". וזה נכון גם לבוסטון האלופה. הן משחקות את הכדורסל הטוב ביותר שלהן במהלך העונה עצמה, והפלייאוף תמיד גרוע יותר (כי היריבות מעלות הילוך, ולקבוצות שלו אין עוד הילוך).
1. גרג פופוביץ' הרבה נכתב כבר על פופוביץ', אז באופן פרדקוסלי אני אכתוב עליו עצמו קצת פחות. הרבה פעמים כשמדברים על שחקן של סן אנטוניו, תוהים כמה מהביצועים הנהדרים הם השחקן וכמה הם פופוביץ'. כמה יהיה שווה השחקן הזה מחוץ לסן אנטוניו. אז קצת בהפוכה, אולי גם צריך לשאול את השאלה איך יראה פופוביץ' מחוץ לסן אנטוניו. כי ס"א היא הרבה הרבה יותר מפופוביץ' - היא מערכת ארגונית מתקתקת כמו שעון מהמסד עד הטפחות, מוקדשת כל כולה לשימור ופיתוח הידע היחודי שלה שהתוצאה הסופית שלו היא נצחון בהמון משחקי כדורסל. סן אנטוניו היא הגב התומך של הבעלים פיטר הולט, היא מבעו האטום של ביופורד שלא תשמעו אותו אומר שום דבר עם תוכן לתקשורת בחיים, היא רוח המשחק של דאנקן, ה"סופר-רולפלייר". היא הסינרגיה בין כל החלקים האלו והמון חלקים אחרים קטנים וגדולים. אף חלק לא חשוב יותר מהמערכת עצמה, לטעמי - גם לא פופוביץ'. אבל הוא כן הפנים של המערכת הזו. ועל כן - אין ברירה.
נערך לאחרונה על ידי Amos Gueta בתאריך ד' אוקטובר 29, 2014 1:01 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.
|